הוא הלך וקנה כרטיס, רק לנסיעת עסקים קצרה מעבר לים, נפרד
ממנה, נפרד מהם, וטס. זה אולי מסביר איך הוא הגיע לחור הזה, אי
בודד באמצע הים, אחרי שהמטוס התרסק. הוא היה לבד, לגמרי לבד,
ומסביב רק ים וים. למען האמת הוא לא היה הניצול היחיד, היה עוד
איזה אחד, נוסע עגול ושמן שישב לפניו, וכל הטיסה רק נחר והשעין
את המושב שלו אחורה כשהוא דופק את המשענת לגיבורנו בברכיים.
מאז הוא לא ראה אותו, והוא לא ידע מה עלה בגורלו.
"כשאני חוזר אני תובע את האם-אמא של הכלבים האלה, טיסה בטוחה
בתחת שלי", אמר לעצמו. "כן, כשימצאו אותי אני אראה להם מה זה".
כן, הוא היה מדבר לעצמו הרבה בהתחלה, מסביר לעצמו מה יעשה
בחיים אחרי שיחזור, אחרי שימצאו אותו. כן, הוא היה בטוח שימצאו
אותו, אישתו לבטח תחפש אחריו כל עוד נפשה בה, כי היא אוהבת
אותו, וגם המשפחה שעוד נותרה לו, גם הם יחפשו, והם ימצאו
אותו.
אחרי כמה זמן הוא הפסיק לדבר אל עצמו, התחיל לחשוב, לא בגלל
שלא היה לו כוח או אוכל או מים נקיים, אלא בגלל שהוא לא היה כל
כך בטוח עכשיו שימצאו אותו בכלל. "בוא נכיר בעובדות", חשב
לעצמו,"'אנחנו פה תקועים, אין אף אחד, לבד... לבד". הוא פחד
להיות לבד. רצה אותה, רצה להיות ביחד. יעשה הכל כדי לחזור;
יבטל פגישות, יפסיק לנסוע, ייתן את עצמו לה, אפילו ייגרר אחריה
לקניות, רק שימצאו אותו.
לאחר מכן הוא שתק, לא חשב על חיי המותרות שחיכו לו בבית, רק
המחשבה עליה החזיקה אותו, נתנה לו טעם לחיים, לחיפוש היומיומי
אחר מזון, אחר שרידים, נתנה לו כוח להרים את עצמו, ללכת למצוא
מי שתייה. כל פעם שהגיע למעין היה בוהה במים ומדמיין את בבואתה
מסתכלת עליו בחזרה, בוהה ממרחקים, מחכה לו, שישוב, אבל רק
שישוב כבר. מחכה לו.
אחרי זה הוא הפסיק לחשוב בכלל, ועליה בפרט. הוא התחיל להיות
פרקטי. זה נתן לו כוח חדש, כוח להרים את הענף תחת השמש הקופחת,
כדי שישמש מחסה מפני הרוח המקפיאה והגשם החזק. יום ביומו היה
יושב מול הים ומסתכל על הגלים, על הגיאות והשפל, אל האופק. אי
שם נמצא כל רכושו חסר התועלת. הוא מוותר עליהם, לא רוצה לחזור
יותר. אומר שלום לכל מה ששייך לו ומתמודד, לוקח דברים לידיים
ובונה לעצמו את החיים.
זאת כנראה הסיבה שהוא התחיל לחפש באי אחר המקומות המבודדים
ביותר. הוא היה מסתובב ביערות בחיפוש אחר שלווה ואחר זנים
חדשים של חיות, זנים של יופי ואור, אושר וטוהר חיכו לו שם,
והוא במסע אחריהם. ככה מצא את עצמו משוטט ברחבי האי, ביערות
ולאורך החופים, עולה אל רמות וגבהות, אל פסגות ההרים. כאשר היה
על הפסגה הגבוהה ביותר על האי הוא ישב, בטוח שהוא מצא את
מבוקשו, הציץ למרחב ונרגע, סידר את נשימתו, הרגיע את נשמתו
הדואבת ורגע. כמו אוקיאנוס אחרי סערה, השקט נראה אלוהי, מרגיע
מתמיד, כמו הסיפורים על המסוממים בהודו, קרץ לו.
הוא הסתכל חזרה אל האי, אל גן העדן הפרטי שלו וראה עשן מיתמר
מנקודה מסוימת באי, זאת לא שריפה אלא מדורה,אמר לעצמו, ויש שם
אנשים, חברה של בני אנוש. בריצה המהירה ביותר של החיים שלו הוא
טס במורד המדרון, נופל מתגלגל, לו זה לא אכפת, מחפש, איפה הם
האנשים או היצורים שהשתמשו במדורה. הוא ראה את העשן, התקרב,
הציץ מעבר לעצים. הוא ראה אותם, רוקדים מסביב למדורה ובמרכז מי
אם לא האיש השמן מהמטוס, קשור למוט מסתובב מעל למדורה, תפוח
בפיו, צלוי. אותם אנשים, כמו שהחברה המתקדמת תקרא להם -
קניבלים, נראו פתאום לגיבורינו אצילים בעלי חשיבות, אנשים
נאורים וחכמים, הבקיאים ברזי החיים לא פחות מאשר הדלאי למה
בכבודו ובעצמו.
הוא חי איתם, אכל מבשרם, למד את שפתם, שינן את שיטות הציד
המורכבות שלהם. הם היו יותר מרעים, יותר מחברים או משפחה שהוא
ידע אי פעם. הוא לא רצה לעזוב, זה היה מושלם, איתם פה, באמצע
החיים.
אז הם באו, המחלצים. הם היו מפלצות, ירדו מהשמים במכונת מתכת
ענקית ומרעישה, דיברו שפה מוזרה. הם רדפו אחריו ביערות, תפסו
אותו בחוזקה וגררו אותם למכונה שלהם. הוא פחד, הוא לא רצה ללכת
איתם, מי הם? הם רעים, הם אכזרים, הם שטניים! אחיזתם כואבת,
ריחם מסריח, והם רוצים אותו, לקחת אותו מהחיים המושלמים שהיו
לו פה על האי.
לקח לו קצת זמן לחזור לאדם שהיה קודם. הוא ידע שהפסיכולוגים
טועים, הוא לא חווה שום שיגעון זמני, שום אי שפיות ארעית, וזה
לא נגרם עקב בידוד מהחברה זמן רב. הוא לא רצה אותה, הוא לא רצה
את המשפחה, מצויצים, מגעילים וצבועים. הם לא הבינו אותו ולא
הרגישו את השינוי שקרה בו לטובה. הם רצו אותו ולא את מה שבו.
הוא הלך וקנה כרטיס, רק לנסיעת עסקים קצרה מעבר לים, ככה אמר,
נפרד ממנה, נפרד מהם, וטס. זה אולי מסביר למה חטף את המטוס,
הרג את הטייס, ריסק את המטוס ליד האי וחזר אל הברברים, כי רק
לשם היה שייך, לשקט, רחוק מהחברה האנושית, המתקדמת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.