אני שונא את הימים האלה שאתה קם בבוקר, ושואף אוויר צח. אוויר
שאמור להיות צח. משהו מוזר לא מזוהה שמריח כמו סיגריות טיים
שעולות 12 שקל בקיוסק שקונים אותם כשאין כסף למלבורו. וזה גם
כשלא עישנת. וגם אם תרצה לעשן, אתה עדיין דבוק בריח של
הסיגריות הדפוקות האלה. אני שונא את הימים האלה, שאתה קם
בבוקר, שואף אוויר שאמור להיות צח, פותח את תריסי-העץ היפים
שקנית, ובדיוק אז ממש עובר שם האוטובוס המעצבן שמגיע למרכז
העיר. פסטורליה עירונית. במקום צמחים יש לנו כאן ענני עשן. אני
שונא את הימים האלה שאתה קם בבוקר ומבין שהצמחים היחידים שאתה
רואה כאן בטווח של קילומטרים הם צמחים בבתי-חולים. ויש שם כל
מיני סוגים של צמחים. צמחים מתאונות דרכים, צמחים ממכה בגזע
המוח, צמחים מחנק... הרבה סוגים. אני שונא את הימים האלה שאתה
קם בבוקר, ויש לך כזה כאב ראש כמו האנג אובר מטורף, רק שאתה לא
השתכרת כבר כמה חודשים טובים. ואתה מעסה את הרקות שלך שוב
ושוב, אבל זה לא הולך. יש לך רעש פנימי בתוך הראש. אתה מתחיל
לשמוע את המוח שלך נאכל בידי עצמו. שריטה פנימית. אני שונא את
הימים האלה שאתה קם בבוקר, ואין לך כוח לקום בכלל, ואתה חוזר
למיטה, ואף פעם, אבל אף פעם לא נרדם שוב. אני שונא את הימים
האלה שאתה קם בבוקר, ואז אתה מתעורר סופית והמציאות עומדת לך
מול הפרצוף.