אן בוי / הנמל בעירך |
שהיה לחיי, מתרחק והולך
ומלח בלבן שהיה בן-דמותי
ועוגנו הנוצץ מקובע בדלתך.
תחזרי, תחזרי, עוד חוזר הניגון
ומי-ים בקצפם, מטביעים אוניה
ואני, רב-חובל אשר אין לו סיפון
הגלים צועקים וקולי דומיה.
בשקיעת התרנים- מה זקופים בנופלם-
אף קרסו מפרשיי, בם הרוח פרעה
בשיבר הסערה, בחרון אל הים
מצולות שתיקתך הן קברי הנורא.
לנמל בעירך, שהיתה לביתי,
מגיעה אוניה והעוגן מושלך
ומלח בכחול שאינו בן-דמותי
מתדפק על הדלת שלך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|