כמו הכלב מהסדרה האמריקאית החביבה, בומר הגיע יום אחד בריצה
לבית הזקנים "שקיעה נהדרת" נובח בשמחה, מכשכש בזנבו אבל לא
סתם. הוא בא לעזור.
במהלך הסתובבות בית החדרים וורודי הווילונות והמריחים נפלא אם
אתה אוהב נפטלין ובושם אריגים זול, שמכסה בקושי רב על ריח
השתן, מצא את יואכים שתמיד התעקש להתגלגל בכוחות עצמו לחדר
האמבטיה, להתרחץ, ככל שכיסאו יאפשר לו, בכיור הנמוך ומותאם
במיוחד.
יואכים סיבן את מרפקיו וזרועותיו, ושטף את פניו במים שאסף
בכפות ידיו הרועדות (שעיצבנו אותו מאוד). המים היו קרים והוא
הגביר כל פעם יותר את זרם המים החמים.
בומר שמע את כל זה, וידע בדיוק מה עושה יואכים בכל שניה, כי
היה לו חוש שמיעה וריח מצוינים אפילו במושגים כלביים, אולי
אפילו היה מתערב עם חבריו, כשהיה צעיר, על אבחנותיו המדויקות
בענייני מי-חירבן-את-זה-ומתי, ולאן הלך והאם הוא מסוכן
לכוחותינו - ותמיד צדק.
המים התחממו במהירות, וכשהגיש יואכים ידיו אל המים בפעם
השלישית, היו חמים מדי. ידים לא חשו בכך בעוצמה בה ספג את המים
החמים רותחים על פניו. הוא נכווה. בומר יכול היה להגיד לו את
זה. הוא הריח שהיו חמים מדי. וכשבאה הצרחה העצבנית, והקללה,
בומר ידע למה והחל לשרוט בדלת.
יואכים שלא היה נכה עדיין, קם על רגליו הזקנות והשבירות
והתרוצץ כואב בחדר האמבטיה הסגור, כשהוא מקלל ביצירתיות. כמובן
שהוא התחלק, ונפל על הרצפה, שלא נועדה לזקנים שיכלו לעמוד,
ושבר את אגן ירכיו. בשלב זה למרות כשרונו האדיר אזלו הקללות
מפיו ושקט שרר בחדר האמבטיה. בומר שרט שוב בדלת אבל ידע בבטחה
שהזקן מעולף ושלא נותר זמן רב. הוא חש את קושי הנשימה שנבע
מנפילה על הפנים, הצמודות כעת לרצפה ללא כל יכולת לזוז כדי
לשפר את התנוחה.
בומר נעתק מדלת האמבטיה ורץ בין החדרים. בכל חדר היה זקן מועד
לנפול שלא יכל היה להועיל. ורק בחדר האחרון ליד המעבר לעגלות
נכים שהוביל לגינה  ישבה האחות עמליה וקראה עיתון.
בומר נעמד על שתי רגליו האחוריות לפניה ונבח בקול רם!
איזה כלב חמוד! התרגשה עמליה. היא ליטפה אותו. מאין באת, כלב
מתוק? של מי אתה? היא ניחשה שהוא שייך לאחד הנכדים שמעולם לא
באו לבקר שם, ואולי באו פתאום עם הכלב החדש להראות לסבא
העיוור, או לספר עליו לסבא החרש, או להבהיל את סבא עם הקוצב לב
שפחד פחד מוות מכלבים.
בומר נבח בחוסר סבלנות, מכשכש בזנבו. ועמליה התרגשה מההופעה
שלו וכבר התחילה לקרוא לשאר האחיות, רותה, זיווה וחסידה
הרוסייה, שיראו איזה חמוווווד.
בומר אחז בשיניו את קצה שמלתה והתחיל למשוך בה. היא נבהלה קצת
. די כלבוני, מה אתה עושה? בומר עזב את השמלה ועמד בכיוון
הדלת, נובח, רץ קדימה, חוזר, מושך, נובח חוזר! הטיפשה! לקח לה
כל כך הרבה זמן להבין. אני אם הייתי שם הייתי מבינה תכף! לכי
אתו מטומטמת!!! הוא רוצה להראות לך משהו! הזקן כבר כמעט לא
נשם. מלאך המוות אם יש כזה בוודאי כבר יושב על הכיור הלבן,
מקלו בידו, מחכה! אוי אוי אוי יואכים המסכן.

במוחה הצר של עמליה ניקר זיכרון ילדות ישן. אולי אתה מנסה
להראות לי משהו? מלמלה לכלב הנסער. בומר, מעודד, מתגמל, נעמד
על שתי רגליו האחוריות וביצע ריקוד שמחה קטן ומרגש. ואז חזר
להתקדם. נעמד כל פעם רק כדי לוודא שהטיפשה הולכת אחריו. הוא
הגיע לדלת חדר האמבטיה בדיוק כשמלאך המוות אם יש כזה קפץ
בוודאי על רגליו, מוכן למשוך את יואכים החוצה מגופו השבור
והכאוב! האחות דפקה על הדלת. זו הייתה נעולה, כמובן. יואכים
אהב לנעול את חדר האמבטיה למרות האיסור החמור.

פרטיות. אישה בלה וטיפשה, את לא יודעת מה זה אומר? הוא היה
מנפנף באגרופו מול פניה ביד מעוטרת כתמי זקנה חומים, זה אומר
שאת והחברות שלך בחיים שלי לא תזכו לראות אותי מחרבן! את
והחברות שלך. האחיות היו בעיניו להקה של עיטים שמנסים כל חייהם
לעוט על איבריו האינטימיים ולרחוץ אותם, לפזר עליהם טלק (הוא
תיעב טלק), לעטוף אותם בחיתולים למבוגרים.
לא כל עוד אני חי. אמר. ביום שבו אני לא אוכל לחרבן ולהשתין
בפרטיות - היה מדגיש באזני כל מי שרצה לשמוע, וכאלה לא היו
רבים - אני מגלגל את הכיסא מתחת לאוטובוס מספר שמונה וגומר עם
הסיפור המחורבן!

הוא  בעצם היה איש עדין שלא היה מוכן לחשוף את החלק הפחות
אסתטי שלו לציבור, אפילו אם מקצועי ומורגל בכך. אבר המין שלו
שימש כבר שנים (מאז ניתוח פרוסטטה שהסתבך) להשתנה בלבד, וגם זו
הייתה מלווה תמיד בייסורים -  ולא הייתה שום סיבה - שום סיבה -
לשום אישה לראות אותו יותר.

כמובן שגם מטפלים גברים הוא שנא. בהם הוא חשד. מה מביא אדם
לעסוק בניקוי פסולת של אדם אחר? לפי אמונתו - שום רגש חיובי לא
יכול היה להוביל לכך. כל האחים הם הומואים וכל האחיות, כך
האמין בכל ליבו, הן אימהות מתוסכלות, שמבקשות להפוך אותו
לתינוק חסר אונים.

האחות עמליה מיהרה להוציא מכיסה צרור מפתחות וביד רועדת חיפשה
את המפתח הנכון. כשמצאה אותו, ידיה עדיין רעדו והיא כמעט שלא
הצליחה להכניס אותו לחור המנעול! בומר עמד לצידה, מכשכש בזנבו,
קופץ, רץ קדימה ואחורה, מעסיק את עצמו בזמן שהוא מחכה. ואז
נפתחה הדלת והמחזה הנורא התגלה. יואכים שכב על רצפת חדר
האמבטיה, צבעו לבן- כחלחל. הוא היה מכוסה שתן - ברח לו מהשכיבה
על הרצפה הקרה. הכליות שלו כאבו. האחות עמליה צרחה לאדם, בריון
חביב שעבד בניקיון וגר במקום. הוא רץ והופיע, העלה בעזרת
האחיות את יואכים לאלונקה, לפי הוראות הרופא שהגיע גם הוא.
מהאלונקה הועבר המסכן למיטתו, ושם קיבע הרופא, ד"ר מרמלשטיין
את האגן השבור בעזרת מיתלה שחובר לצינורות המתכת שמעל למיטת
החולים שלו. משם המשיכו רצועות ובקצותיהן, משקולות. בזהירות
הפשיטו אותו האחיות, גוזרות את הבגדים שלא יכלו לרדת, ניקו
אותו, פיזרו טלק בכל מקום, וחיברו אותו לקטטר. כל זה לפני
שהתעורר.
כשהתעורר יואכים מצא את בומר שוכב על מיטתו לצידו. האחיות היו
כל כך מבוהלות שלא שמו לב, כשעזבו, שבומר נשאר בחדר.
יואכים לא סבל כלבים. הוא צרח מיד לאחות. "אחות!" צרח. עמליה
הופיעה. שמחה שהתעורר.

יואכים אמר: "מה עושה החיה הזאת במיטה שלי?" הוא ניסה לקום אבל
הכאב החד שעבר בו החזיר אותו מיד לשכיבה.

עמליה אמרה לו ש"החיה " הזאת הצילה את חייו. אבל ביקשה מבומר
לרדת מהמיטה. בכל זאת. בומר שלנו לא התווכח. הוא ירד ונשכב על
השטיח, עצם את עיניו ועשה את עצמו ישן, בזמן שעמליה סיפרה
ליואכים מה קרה לו.
אני מת להשתין אמר יואכים, איך אני אמור להשתין בדיוק?
זה בסדר, הודיעה לו עמליה. אתה לא צריך לדאוג לזה.
חיתול? ניסה יואכים לצרוח. אבל עמליה אמרה לו. אל תתרגש,
יואכים, כרגע אתה מחובר לקטטר, אבל כדאי שתדע, אתה לא תוכל
ללכת עוד הרבה הרבה זמן, ותצטרך ללבוש חיתול. זה לא כל כך
נורא.
יואכים נאנח. אני רוצה למות. לחש.
עמליה חייכה. אתה לא באמת רוצה למות, יואכים, היא אמרה לו. זה
לא כל כך נורא. זה יבריא, ובינתיים, תתרגל לרעיון, שאתה לא ממש
עצמאי יותר.
את שמחה! מכשפה זקנה, ניסה יואכים לזנק עליה. היא הרצינה, כי
זה לא היה נכון. היא חיבבה אותו למרות שהיה גס רוח כל כך,
ואולי דווקא בגלל זה. אני שמחה, טיפש אחד, אמרה לו, אבל רק
בגלל שאתה חי. יכולת למות, אמרה לו. אם הכלב לא היה מציל אותך,
היית מת עכשיו.
כלב טיפש. אמר יואכים. אני שונא אותך. אני שונא כלבים! בומר
ליקק את ידו, והזקן ניסה לסלק אותה בכעס. עמליה אמרה: אני
אשאיר אתכם להכיר אחד את השני. ויצאה. היא הייתה מסלקת את הכלב
ברגע אם הייתה חושבת שיואכים לא זקוק לו עכשיו.
כשנשארו לבדם, בומר ליקק שוב את ידו של יואכים בעדינות.
ויואכים, הפעם, לא הזיז את ידו.

בומר ליקק את ידו של יואכים כל אותו לילה. היא כבר נראתה כמו
סמרטוט ישן, אבל יואכים לא סילק אותה ממנו. הוא נרדם, לבסוף,
וכשראה שנרדם, קם בומר והשתין ליד שקית השתן של יואכים, שהייתה
תלויה לצד המיטה, ואז חזר ושכב על השטיח. עוצם את עיניו וישן
בשינה של כלב. שלא מפספס שום דבר.

השמש העירה את שניהם. ויואכים כאב ונאנח. כשבאה עמליה להגיד
שלום (לפני שהלכה לישון בעצמה - חסידה החליפה אותה) חמק בומר
החוצה להשתין ולחרבן. הוא יצא לגינה, מאושר בקור של הבוקר, חפר
קצת בין השתילים, רוקן את מעיו והתרוצץ.
רוח עדינה נשבה בחצר, נושאת ריחות של הרפתקה חדשה לעבר חוטמו
הרגיש של בומר. האם הקשיב לה ויצא אחריה? לא ולא.  הוא סיים
לעשות את צרכיו, הפך פניו וצעד לתוך הפרוזדור בחזרה. זנב
למעלה. זנב למעלה.
בשונה מגיבור הסדרה האמריקאית, בומר לא התכוון ללכת לשום מקום.