די. אני לא יכולה יותר. הוא מועך אותי כל כך חזק. עשר שנים.
לפחות.
איבדתי צלם. אפילו הנוצות שלי רוצות לברוח. מדי פעם נוצה או
שתיים מתחמקות דרך איזה חריץ, דוקרות לו בעורף והוא אפילו לא
מרגיש. איזה אטום.
רק שלוש פעמים ביום נותנים לי קצת להתמתח, לשנות תנוחה. לפעמים
האחות מתעללת בי. סתם ככה. היא מרימה אותי ומתחילה לתת לי
מכות. סטירות, אגרופים, ובסוף היא מעיפה אותי חזרה למזרון
ובום, הראש הכבד הזה מועך אותי שוב.
הסדין החדש סיפר שזאת היתה תאונת דרכים. ככה סיפר לו סדין
מטיפול נמרץ.
גם כן בכיין. בסך הכל הוא נמצא כאן יומיים. אפילו לא חירבנו
עליו וכבר הוא סופר את הימים עד הכביסה. אפשר לחשוב, תוך חודש
חודשיים הרי יחליפו אותו. ומה איתי? מי יחליף אותי? אם לפחות
יחליפו את הראש הכבד הזה בראש קצת יותר קל. אני לא מבינה איך
הוא כזה כבד ואין בו כלום! אשכרה. שום מחשבה. מוח ריק לגמרי.
הסדין הקודם אמר שזה צמח. איזה שטויות, איזו תאונת דרכים יכולה
להיות עם צמח? ולמה האחות הטפשה הזאת שמה עליי צמח?
אם הייתי יכולה, הייתי מראה לה מה זה. הייתי שמה לה גם צמח
במיטה. דרדר.