כלב גולדן צעיר חצה את הרחוב. אריק עמד ברמזור עם הרכב ועקב
במבטו, אחרי הכלב שעה שזה נכנס לאחד מחצרות הבתים העירוניים.
הוא אהב את הכלב למרות שמעולם לא ראה אותו קודם לכן, והוא איחל
לו כל טוב וחיי כלב מאושרים. הגשם זרם על חלונות הג'יפ של
החברה והעולם בחוץ נראה אפרורי ועייף. אריק נהג לאחל מכל הלב
רק טוב לאנשים, בעיקר במצב רוח מהורהר כזה, כשהוא לבד באוטו.
רוכבי קטנוע ממהרים שנדחקים בין המכוניות ועומדים על מעבר
החצייה בכביש החלק, אריק מחייך ואוהב אותם. סטודנטים עם תיקי
צד אופנתיים, אריק רק איחל להם שיצליחו בלימודים וימצאו אהבות
קצרות, ילדה קטנה בשמלה שהולכת בגשם עם ילקוט גדול כמעט כמוה
משחקת בשלוליות בסנדלים עם גרביים, לבו יוצא אליה וניצי דמעות
נקווים בעיניו.

נמלא המדבר הוד והדר בשעת הדמדומים, שקט כבד יורד וצללים
אפורים נמתחים בין הצוקים. קולות בודדים של חיות תועות נשמעים
שעה שהיום מפנה את מקומו אל הלילה והחיות מחליפות משמרות. שם
הוא ראה אותה נעה, מעל המצוקים, בשקט מפתיע, כמו הייתה חלק
מהנוף. אריק הביט בסימון השבילים ועמד לרדת חזרה בנסיעה לקיבוץ
לארוחת השבת. כאשר הרים את מבטו וראה אותה במרחק של מטרים
ספורים ממנו, מביטה בו, מלאת חרישיות חתולית, לרגע לא היה שם
כלום, ופתאום היא שם. אריק קפא והתבונן בה נפעם. היא הפנתה
מבטה, והמשיכה בדרכה בתנועה אצילית, שכמותיה נעות מתחת עורה,
חצתה את דרך העפר ונעלמה בינות הסלעים מעל המצוק. כל הדרך חזרה
בג'יפ נחה עליו שלווה של יום, שירים של שעת בין ערביים. גלגלי
הסופה קיפצו על האבנים בקלילות, וכל מצוק העתקים נפרס לרגליו.
מרחוק הוא ראה את אוהלי הטירונים שהתאמנו באזור, הוא חשב על
החברה שנשארו שבת, וקיווה רק כי יצליחו בכל אשר יחפצו, וישמרו
על עצמם. מחשבותיו הפליגו לזמנים שבהם הוא היה עוד בצבא, עם
החברה היו גומעים מרחקים ברגל לאורך קו החוף בסיני, תקופה
נהדרת.

על יד השולחן, בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ, אריק לא הרבה
בדברים, מעולם לא היה דברן גדול ולא התאמץ להתחבב על הבריות
יתר על המידה. הוא אכל בשקט, כאשר לא היה לו משהו חשוב להגיד,
או משהו שהצריך התערבות מיידית, הוא פשוט לא דיבר. לעתים הרגיש
כי היה רוצה לחלוק את כל המחשבות האלו שרצות בתוכו עם מישהו,
לפרוק את עול המשא הכבד הזה, אך הרגיש שאולי אנשים לא יידעו
כיצד לקבל זאת. בעיקר רצה לדבר עם יעל, שצמותיה ירדו כמעט עד
למותניה, ובשמלה הלבנה של ערב שבת היא הייתה יפה מתמיד, ועיניה
החומות והנבונות צחקו אליו, היה מוצא את עצמו חושב כיצד יהיה
זה אם ידבר אתה ויספר לה את שעל ליבו שעה שיטיילו לאורך מטע
התמרים התחתון שקצהו כמעט ונוגע במים. אך היא ישבה בשולחן של
הנעורים, והוא ישב בשולחן של המוקצים בפינה. מתוך בחירה.

נזק שטיפש אחד גורם בשעה, גם עשרה חכמים לא יוכלו לתקן בשנה.
אריק התהפך מצד לצד בחדרו הקטן, באשקוביות בצדו הצפוני של
הקיבוץ, כאשר העירו אותו הדפיקות על הדלת. הרב"ש שמע יריות,
אולי זה ציידים, הוא הזעיק כבר את החברה מהאוגדה, והוא הציע
שהם ייסעו ביחד לראות מה קורה. לאריק זה לא היה ממש איכפת,
במילא הוא היה צריך לקום עוד מעט. הוא לבש את הדובון ועלה על
הטנדר של הרב"ש. בשעה מוקדמת זו של הבוקר, הקור של המדבר חדר
עד לשד עצמותיו, והוא תהה, לא בפעם הראשונה, למה קוראים לזה
קור כלבים, שעה שחימם את כפות ידיו בהבל פיו.

על המצוק, הם חברו לג'יפ של המ"פ וירדו אחר כך ברגל לוואדי. שם
הוא ראה אותה שוב, נחה בתוך שלולית של דם. מעליה עמדו החיילים
והצטלמו. כפותיה מכונסות בעצמן, וצווארה מונח בזווית לא טבעית.
אבל למה. הוא שמע את עצמו קורא בשעה שרץ וחפן את ראשה, ודם
כיסה את ידיו ודמעות את עיניו. תמיד הייתה גבוהה, רחוקה  ובלתי
מושגת, והנה עכשיו היא כאן, בשר ודם, והוא נוגע בה, אבל לא ככה
זה היה צריך להיות. היא מעולם לא הייתה עושה לכם שום דבר, הוא
פנה אל החיילים, שולט על זעמו לבל יתפרץ ללא רסן, כולא בתוכו
את הסערה. החיילים עמדו והחליפו מבטים אשמים, עדיין לא מעכלים
את משמעות המעשה הנורא. חיילים צעירים, ילדים ממש, רק לפני
יומיים קיבלו נשק לידיים. הרב"ש הביט בנעליו, ושיחק עם החול על
דרך העפר, לא מעז להישיר מבטו אל אריק. מה הוא עוד יכול לומר
אליהם, את הנעשה אין להשיב, ונפשו יוצאת אליהם, שעה שהביטו אחד
בשני, והבושה והתירוץ מחפשים דרך להסביר את מה שעדיף לא לדעת.
והיא מה היא אשמה שכך מצאה את מותה, מלכת המדבר.

אתה יכול לחזור, אני אדאג לגופה, אמר הרב"ש, אני אחזור עם
הג'יפ של המ"פ. הוא אמר גופה ולא פגר, אריק זכר זאת. הוא נכנס
אל הטנדר ונסע, הוא לא ידע לאן ולמה, ללא מטרה ברורה. מחשבותיו
רדפו אותו וזו הפעם הראשונה שלא שם לב לנוף המידברי ולהיכן הוא
נוסע. הוא לא יודע כיצד הגיע לשם, ולא זכר מתי נכנס בשער
הקיבוץ והחנה את הרכב, אבל כששבה אליו לרגע הכרתו, מצא את עצמו
עומד אל מול חדרה של יעל באשקוביות, וקרניים ראשונות של שמש
הפציעו מעל הרי מואב והאירו את ההרים מעל.