יכולתי לאהוב
פרברי פועלים,
חמש קומות -
לבנים אדומות,
פח ופחם,
חול צהוב,
סדינים-חבלים
שתש כוחם.
יכולתי לאהוב
רכבת צפופה,
כריכים עטופים
במאמר מערכת,
ועם כל מכאוב -
לרופאה הכסופה
שיודעת הכל,
ועם כל גבעול -
בפליאה - למורה,
ועם כל השירה -
למעיים שרופים!
ויכולתי ללכת, ללכת, ללכת.
אבל לא את אלה.
לא גגות רעפים,
לא טיח לבן,
לא שתי חניות,
לא גינה מרוצפת,
ובתוך משקופים -
עמודי תלייה
בהקשר מהוגן -
הנשים הקנויות
עם תוכנית מעטפת,
והלב נעשה שמנוני ופריך, בדומה ל-
עוף בעת הצלייה.
לא את אלה. הו, לא.
על כאלה עופות
אעדיף כבר יונים
של כיכר, חתולי
מדרגות, את אוכלי
הסרטים, את לילות
הטירוף, ואת כל התרופות
לבדידות: מכונים
למחקר החלל הפנימי
של אשה בלי דרכון,
או, להבדיל, של נשמתך הריקה,
הליכה ארוכה,
התעטפות בעשן מאורות,
או ליקוי - בראשך - מאורות,
או חיבור פתאומי
לנושאי השלטים,
ואילוף הדרקון
היושב לך בין האוזניים,
כמו ההוא - במבוך - בכרתים,
כמו ההוא - השליו - במצרים.
כלכלת המיקום
הסוררת שלי!
אגדה שלי, ניאו-אורבאנית,
את, חמת המתכת,
חצופה ופגאנית,
שבירה כספלון פורצלן!
בך אפול ואקום,
בך אוכל ואצום
ואקיא אל הדלי,
ואקרא בקולי
היחיד: "תני ללכת, ללכת.
אני כבר יודעת לאן." |