ישבנו בחדר אוכל כשהיא שאלה אותי למה אני מתנהגת בכזאת
ילדותיות.
עצמתי עיניים ולחשתי "כי אני רוצה להיות ילדה. לא רוצה להיות
בת 18 ולהרגיש כמו בת ארבעים, רוצה להיות ילדה"
ודמעה אחת זלגה לה על הלחי השמאלית שלי.

את השנה האחרונה באריאל אני כמעט ולא זוכרת, הדבר היחיד שאני
כן זוכרת זה שהייתי מסוממת ושיכורה מדי בכדי לזכור.
ופתאום התעוררתי בחדר עמום ועברו שלוש שנים ויש לי חיים חדשים,
וחברים חדשים,
ובית חדש, בקיבוץ. ילדת חוץ הם קוראים לזה, זו דרך יפה להגדיר
ילדה בודדה.

עכשיו אני שוב בת 15 ואני עוזבת את החיים שלי מאחור, עוזבת את
המקום היחיד שהכרתי.
ואת המשפחה. עוזבת כדי להיות לבד. עוזבת בשביל להיות בוגרת.



ועכשיו, אני רוצה להיות ילדה, לא רוצה להיות בת 18 ולהרגיש כמו
בת ארבעים, רוצה להיות ילדה.
ודמעה אחת זולגת לה על הלחי השמאלית שלי.