נוזף בעצמי. לא הכל קשור בי. הגשם יורד כי ענני גשם הורידו
אותו. עננים לא יכולים לזעום, ושמים לא באמת בוכים.
אולי תפסיק למצוא סמלים בכל דבר?, אני רוטן לעצמי בקול רם.
השכנה ממול מציצה לרגע. אני מחייך במבוכה. החלון מוגף.
איך שחלונות נסגרים. הרציו שלי מתעצבן שוב : זה לא חלון
הזדמנויות, זה חלון של חדר, זה הכל.

היא לא מתכוונת, השדרנית הזו שמעלה לי שוב את הלחץ הזה באזור
העיניים. מאוחר לה בטח, ומשעמם. שרועה על הקונסולה בטריקו מהוה
ובנעלי בית. מולה הטכנאי נאבק בשינה ומת לחזור הביתה.
היא לא מכירה אותי, היא רק מנגנת מתוך איזו רשימת שידור שהכין
חייל אחר שלא מכיר אותי.
ממלמלת בלחש מילים רומנטיות שאת תוכנן שירבטה על דואר בלמ"ס.
היא בטח כבר סמלת, סופרת את הימים לשחרור, אולי מפנטזת על חוזה
אישי בערוץ עשר. "אח, איזה שיר מקסים", מלהגת הסמלת אל תוך
המיקרופון. היא בטח שמה לק עכשיו, אולי מציתה נובלס שקנתה
בשקם. "ומי לא ירצה רק עוד ל-ט-י-פ-ה", מלטפת הסמלת את גלי
האתר.
בשיר הבא היא תמשיך את התשחץ שעזבה למען לחשוש רגעי.
"הו ילדה, הובילי אותי אל תוך החשיכה שלך", היא מצטטת.
חושך לי עכשיו.  חושך מאפיין שעות ביום, לא תחושה, אני נזכר.
אבל למה דווקא דפש מוד? בכוונה? ועוד "וואן קארס"?
צא מזה, הרציו שוב מטיף, זה לא קשור בך.

אולי זה הגשם האחרון, אני חושב לעצמי, פותח את החלון הרחב
לגמרי.
ראשי מבצבץ, טיפות רעננות מנקות את הלחיים המלוחות שלי.
זה שקע פרסי שמביא את הגשם, לא העצב שלי - אני מוכיח את עצמי
בעודי  שואף ונושף, מביט בממטרי הסיום. תכף יגיעו הימים החמים
והקלים, ימי פריקת עול. ימים של קיץ זול והמוני.
קיץ הוא רק עונה, אני נזכר.