"תעצרי את הדמעות" נשמעה הקריאה מרחוק.
הסבתי מבטי, דמות מרוחקת בצבצה בינות העצים מנופפת לעברי. לא
יכולתי להסתיר את החיוך הקטן שעלה על דל שפתי, גם לא רציתי.
כשהגיע לבסוף, התיישב לצידי וחיוך על פניו. "לעצור את הדמעות
אמרתי! מה פתאום הלחיים שלך עוד רטובות?" דיבר אלי כמפקד אל
חייליו. "אם אומר לך שהרטבתי פני במי הכינרת, תאמין לי?"
שאלתי.
"לא" השיב בעדינות האופיינית לו. "אז לא אומר זאת". הוא ישב
לצידי כל הלילה. מי הכנרת מקפיאים את כפות רגלינו, שמיכת צמר
דקיקה כמעט ואינה מגנה עלינו מפני הרוחות הקרות. הוא סיפר לי
על אהבותיו ומכאוביו, חבריו ועיסוקיו. לא העז להוציא מפיו ולו
שאלה אחת עלי. היה לי טוב לשמוע על חיים אחרים ולשכוח מעט מחיי
שלי. הבוקר הקיץ, ומבין העצים החלו להופיע חברינו לזולה,
עייפים קמו אחדים לטבילת בוקר ואחרים להכנת הארוחה, היו מי
שעוד נמנמו הרחק מאיתנו, אך הללו מעטים היו, החוף פסק מלהיות
מרגיע והפך לרועש ומאוס.
שבנו אל איזור האוהלים, הוא לשלו, אני לשלי. לקחתי את חפציי,
ארזתי אותם היטב, הודעתי לאחת משותפותיי לאוהל על פרישתי
ופניתי לעבר הכביש. מטרתי הייתה לתפוס טרמפ לאיזור המרכז.
לחזור הביתה. רצה הגורל וכל המכוניות נסעו בכיוון ההפוך, לאחר
כשעתיים התייאשתי ועליתי על טנדר מקרטע שיעדו הסופי היה קריית
שמונה. משם המשכתי באוטובוס לעבר הקיבוצים, הבחורה שאספה אותי
נסעה להתארח בקיבוץ דפנה, אם הגורל מושך אחורה - אחורה אפנה.
בחרתי גם אני להתארח בקיבוץ.
יומיים חלפו ואני שוטטתי לי בשלווה ברחבי הקיבוץ, עליתי
בקלילות על גגות המקלטים, סקרתי את המבנים החדשים ואת פינת החי
הנושנה, צעדתי לאורך הנחל ונחתי היכן שעמדה פעם "הקרוסלה על
המים" בה נהגנו להעביר את ימי החופשות כילדים. כשחזרתי לחדר
האירוח שלי הוא ישב בכניסה, סיגריה בידו האחת וספר בשניה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בפליאה.
"סיפרו לי" התרומם ממקומו "שבחורה מטורפת אחת מסתובבת בצפון
ובוכה. אני לא מרשה לאנשים לבכות, אז באתי לעצור אותה."
"אתה לא מפחד מבחורות מטורפות?" פתחתי את דלת החדר וסימנתי לו
להכנס.
"אני מכיר את הבחורה הזו מהילדות, אפילו לזבוב היא לא מסוגלת
להזיק, ככה שאין מה לדאוג" החיוך שלו מקסים כל כך, מרגיע.
התיישבנו על הספה בחדר הקטן, ריח של עבר עלה באפי, לא בטוחה אם
ריחו או ריח המקום.
"למה באת לחפש אותי? נמאס לך מהזולה? איך ידעת שאני פה? מה
אכפת לך בכלל?" יריתי לעברו.
"סבלנות, רגע, תנשמי בין שאלה לשאלה. באתי לחפש אותך כי נעלמת
באופן חשוד ובבית שלך חשבו שאת עדיין בכנרת. הזולה אחלה, אבל
אחרי שבועיים אנשים מתחילים להתפזר. לא ידעתי שאת פה, ניחשתי,
בכל מקרה תכננתי עליה צפונה בגלל שאין לי יותר מדי מה לעשות
בשבועיים הקרובים. ו... מה הייתה השאלה האחרונה?" מאז שאני
זוכרת את עצמי, אני מעריצה אותו, בחור כל כך טבעי, לא מזוייף.
אביר על סוס, סתם מתוך טוב לב ולא מתוך צורך בעשיית רושם.
"שאלתי למה אכפת לך" השבתי
"משפחה. דואגים. וחוץ מזה, איבדתי את הרמיקוב שלי." הוא החל
לפתוח את ארונות המטבחון. "איפה הרמיקוב שלך?" שאל לכשגילה
שכולם ריקים. "בתא התחתון של התיק" עניתי משועשעת. הוא נכנס
לחדר השינה ויצא ממנו עם קופסת הרמיקוב כאילו מצא מטמון אחריו
חיפש מאות שנים. "בואי, משחקים." לילה שלם שיחקנו, משחק אחרי
משחק, לא מדברים על כלום מלבד הג'וקר ו"תורך", הוא ניצח באופן
גורף, עד כדי כך שמדי פעם רציתי להפסיק, אבל לא יכולתי, זה היה
חזק ממני. ושוב, הבוקר הקיץ, ונפרדנו.
"את תהיי בסדר, נכון?" שאל כשליווה אותי לשער הכניסה לקיבוץ
"בטח, הכל טוב" נשקתי לו על לחיו "תבוא מדי פעם לבקר"
הוא הבטיח לבוא. הוא חזר לחדרי שהפך לחדרו, אני פניתי דרומה,
הביתה. כל הדרך הדהד בראשי המשפט "משפחה. דואגים. וחוץ מזה,
איבדתי את הרמיקוב שלי". יש בעולם אנשים מדהימים, משפחה
שמבוססת על זכרונות ילדות בלבד. כאלו שלא שואלים שאלות אלא רק
נמצאים שם כשצריך אותם. כאלו שבזכותם אף פעם לא אאבד את הצפון.