הולכת לבדי ברחובות החשוכים של עיר מוכרת. יודעת היטב לאן אני
הולכת. אל המקום שבו פגשתי אותך לראשונה. שנים עברו מאז, ואני
עדיין לבדי. לא יכולה להוציא אותך מליבי, למרות שמדי פעם
ההורים והחברים לוחצים עליי לצאת עם אחרים. ניסיתי פעם או
פעמיים, למען האמת, ואני יודעת שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשות,
אבל אני לא יכולה.
אם תחשוב על זה קצת, איפה שלא תהיה עכשיו, תבין על מה אני
מדברת.
כי אחרי שפגשת את האדם שעמו נועדת לבלות את שארית חייך - כיצד
תמצא אחר?
אולי העתיד עוד יביא משהו. העתיד תמיד מביא מאורעות לא
מתוכננים. ואם הוא יביא - לא אנסה להתנגד בכוח.
בינתיים, מה לעשות, אני פה. מקווה שעוד תחזור, עם כל הגיחוך
שבעניין. צוחקת על עצמי מדי פעם, כשאף אחד לא רואה.
לא משנה מה יקרה, אהוב שלי, תמיד, לעולם ולנצח תהיה איתי.
ואני, לעד אהיה שלך.



חושך. לילה. תעיתי לי ברחובות האפלים, בלי שיהיה לי אכפת
מכלום. ילדה בת 17, מה ידעתי בכלל על פחד? הרי בגיל 17, כל
העולם שלך. כל אחד הוא מלך העולם, וגם אני הייתי כך. נעה ונדה
לבדי ברחובות עיר גדולה, זרה וחשוכה, ילדה מהצפון באמצע
רמת-גן, מחפשת את הבית של חברתי שאת מיקומו הכרתי מאז ומעולם,
אבל באור. מעולם לא טיילתי פה בחושך.
הרחובות מתפתלים, החושך מזדחל לו לאיטו גם לתוכי, על כל
דאגותיו וקרירותו הצורבת. איפה אני?
איש הולך לו ברחוב. חושך וכבר קצת מפחיד לי לגשת אליו ולהציק
לו בנוגע להנחיות כיוון, אבל כבר מאוחר ואני עייפה. מה רוצים
ממני?
עם כל החשש והאימה שתקפו אותי לפתע, לזכר כל הסיפורים שאמא
אוהבת להזכיר באוזניי על בחורות שיצאו לטייל בלילה ולא חזרו,
ניגשתי אליו בשקט. יותר גרוע מזה, חשבתי, כבר לא יכול להיות.
"אה, סליחה...", מלמלתי בקול רועד. הסתובבת אליי, ופתאום לא
הבנתי ממה כל-כך פחדתי עד עכשיו. "אני יכול לעזור לך?", שאלת,
והלב שלי קפץ מהמקום, בעודי מתאפקת שלא לצעוק "כן!!" ולהתנפל
עליך בחיבוקים ונשיקות. אכן, מקרה קלאסי של התאהבות נעורים
שטותית ממבט ראשון. מסתבר שזה יכול לקרות גם אצל השקולות יותר
מבינינו. ועדיין, מי יודע, אולי זה יכול בכל זאת לעבוד...
"את בסדר?", שאלת, ואני, כמו נוערתי מחלום מתוק, כמעט קפצתי
ממקומי. "כן, הכל בסדר. זאת אומרת, לא... אני לא מוצאת את הדרך
לבית של חברה שלי, אולי תוכל לעזור לי? אגב, אני יולי...",
הסמקתי תוך כדי דיבור, מנסה שלא לגמגם ומודה להוא שלמעלה על
החושך שמנע ממך לראות את גוון העגבניה שעטו פניי לפתע.
במקום להצביע לעשרים כיוונים, פשוט אמרת "בוודאי, ואם תסכימי,
גם אלווה אותך לשם". והרי איך יכולתי לסרב?
בדרך הצגת את עצמך. אמרת שקוראים לך תום ושאתה בן 20, קצין
בצה"ל, ילד טוב רמת-גן, גאוות כל אם ממש. כרבע שעה לאחר-מכן,
כשהגענו לבית, קבענו כבר להיפגש למחרת ונפרדנו בנשיקה על הלחי,
שהותירה את מגעה בנפשי כמו צריבה נעימה.
רונית, חברתי, דאגה לי מאוד, וכמעט ערפה את ראשי כשנכנסתי בשקט
לדירה, למרות שלא ממש שמתי לב לזה. שבועות לאחר מכן היא צחקה
על מצב-הרוח שלי בערב ההוא, וטענה שהיא היתה בטוחה שעישנתי
משהו...
במהלך היום הבא חשבתי רק עליך, תום. לא יכולתי להתרכז, הכל
נראה כל-כך ריק בלעדיך. בערב, כשבאת לאסוף אותי, כשאמרת כמה
התגעגעת, לבי החסיר פעימה. בסוף הערב כבר היה ברור שאנחנו יחד,
ושום דבר בעולם לא יפריד בינינו. כמו התחיל דף חדש בחיינו,
סיפור אגדות עם נסיכה ואביר על סוס לבן, ובהתחלה היינו
שניים...



החודשים עוברים עליי, ובאמת, כמו שהרופאים אמרו, כמו
הפסיכולוגים וכמו כולם, בעצם, הכל נהיה קצת פחות רע. הסיוטים
לא מתקיפים אותי בכל שעה ביום ובלילה. אולי נמאס להם.
החברים עדיין מבקרים, ולאחרונה, אחרי שהתפרצתי עליהם בכעס
ובדמעות, אפילו הסכימו לדבר איתי עליך. הם סיפרו לי על מה
שקרה, ואיך בדיוק.
אני יודעת שאתה כבר לא תחזור. משלימה עם זה, בלי רצון. עדיין,
למרות כל מה שקרה, לא מוכנה לדבר על זה בחופשיות. רק קצת, מדי
פעם, כשאני מתגעגעת אליך יותר מדי.
אמא ואבא עוברים לרמת-גן. הם יודעים שמכאן אני כבר לא אוכל
לעבור. הייתי פה יותר מדי זמן, וכאן מקומי. הם רוצים להיות
קרובים אליי ויודעים שלמושב לא אוכל לשוב.
אני מתגעגעת אליך, יושבת כאן מול האבן האפורה ומדברת עם עצמי.
יודעת שלא תשמע את מה שיש לי לומר, אבל עדיין מקווה שיום אחד,
כשיגיע הזמן, אראה אותך שוב. לא משנה מה קרה וקורה ויקרה, אני
עדיין אוהבת אותך, לנצח, כמו שידעתי שאוהב כשנפגשנו לראשונה.
שנים עברו מאז, ויעברו עוד רבות לפני שאשכחך.
אם היית פה עכשיו, הייתי קופצת עליך ומחבקת ומנשקת ואוהבת.
חבל שאתה לא כאן.



שנה עברה, ושנתיים ושלוש. לאחר סיום התיכון, עברתי לגור אצל
ההורים שלך, שדי אהבו את המצב, למרבה הפלא. עם אחותך הקטנה,
שהיתה בגילי, הסתדרתי נהדר.
בצבא, אליו התגייסתי מספר חודשים לפני שהשתחררת בעצמך, שירתתי
רחוק מהבית שלי - וקרוב לשלך.
היינו מתראים כמעט כל יום, ועדיין נשארנו מאוהבים עד אין-קץ.
כל חברינו היו קוראים לנו "תומאו ויוליה", עקיצה-מחמאה
שקיבלנו, כמו תמיד, בחיוך רחב שאחריו היתה מגיעה נשיקה מהסרטים
ממש. "יוליה שלי", היית קורא לי, ובבדיחות הדעת גם שר לי
סרנדות כדי להעיר אותי בבקרים קשים במיוחד, כשלא התחשק לי
ללבוש מדים וללכת לצבא.
לכבוד השחרור שלי לקחת אותי לשבועיים של טיול מטורף בתאילנד,
ואני עדיין זוכרת איך הבוס שלך צעק עליך כשחזרנו, ואת השיחה
שניהלתי איתו בלי שידעת, כדי שלא יזרוק אותך מהעבודה...
כמה חודשים מאוחר יותר קיבלת העלאה בשכר, למרבה הפתעתך.
כך המשכנו, ארבע, חמש ושש שנים, אפילו שבע. אתה, עם תואר ראשון
ביד אחת וקריירה בשנייה, ואני, לקראת סיום התואר הראשון שלי
במנהל עסקים, גרים יחד בדירה שכורה ויפהפיה בצפון תל-אביב,
אליה עברנו כשנה לאחר שחרורי, כדי ששנינו נהיה קרובים יותר
לאוניברסיטה ונוכל להתענג על הפרטיות שבלגור יחד-לבד. את
ההורים שלך היינו רואים פעמיים בשבוע, ולהורים שלי היינו
נוסעים כל סוף-שבוע שני, ומבלים במושב יחד עם כל המשפחה שלי.
בכל חודש, אחד מאיתנו היה מפתיע את השני בבילוי לא שגרתי או
סתם במתנה קטנה, זאת בנוסף ללהבת האהבה שהיינו מקפידים לשמור
וללבות מדי יום ביומו.
ביום הולדתך ה- 26, תכננתי מסיבת הפתעה עם כל חבריך ומשפחתך,
שנהרסה בסוף עקב שפעת (שלך) ודאגה (שלי). אתה, מצידך, החזרת לי
ביום ההולדת ה- 24 שלי, כמה חודשים מאוחר יותר, כשלקחת אותי
לסוף-שבוע רומנטי-אינטימי במצפה רמון, ובמקום חדר קטן לשניים
חיכה לנו אולם מלא אורחים ומכרים. אהבתי אותך יותר ויותר,
וידעתי, כמוך, שמה שיש בינינו לעולם לא ייגמר.



אני זוכרת. זוכרת הכל. בלילות יש לי סיוטים שתמיד מתחילים בך
ובי, מלאי אהבה ותקווה, ותמיד, כמו ברכבת שדים, הכל נהיה מפחיד
יותר, וכמו בהתרסקות מטוס, הכל לוחץ עליך פתאום, כל כובד המשקל
של כדור הארץ, בעודך רואה את האדמה מתקרבת אליך, מכיר בזוועה
בעובדה שאתה הולך ל... למות?
למה למות? בשביל מה זה טוב?
אבל הסיוטים ממשיכים. פעם אחת אתה נפרד ממני, פעם אחרת אתה
מנשק אותי בשפתיים מלאות רעל, ואפילו יצא לי לראות את שנינו
נחטפים על-ידי שבט אנשים רעי-מזג ומשופדים מעל מדורה. הסיוטים
עוברים כל גבול, ואני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה הזייה. אתה לא
פה, וזה הדבר היחיד שאני בטוחה בו. בימים אני יושבת
בבית-החולים, בלי רצון להיות, בלי רצון לחיות. אין לי מה לעשות
פה. אבל אני כאן.
ההורים מנסים לשמח את רוחי. רונית באה אליי כל יום, וחברים
אחרים מבקרים גם הם, מדברים איתי. לא עליך. שלא אחוש את הכאב.
איזו צביעות מגונה.
הרי הם לא יודעים על הסיוטים שתוקפים אותי בלילות, מהרגע
שעיניי נעצמות עד אשר מעירים אותי בבוקר. ביקשתי מאמא להעיר
אותי מוקדם כל בוקר, כדי שלא איאלץ לראות שוב ושוב את הזוועות
השוכנות בחלומי. הרופאים אומרים שבגלל שהכאב והזכרונות עדיין
טריים, הסבל רב יותר, ושזה ייעלם בהמשך. אבל אף אחד לא שאל
אותי אם אני רוצה שזה ייעלם. כמו שלא שאלו אותי אם אני רוצה
שזה יגיע מלכתחילה.
כולם אומרים שאני אהיה בסדר, לפחות פיזית. אני אתגבר על הכל
ובסופו של דבר גם הנפש תגליד.
בינתיים, כל מה שאני יכולה לעשות הוא לזכור. הצלקות על גופי
מזכירות לי מדי יום. עכשיו, כשהורידו לי את התחבושות, אני
יכולה לראות את ידיי ורגליי ואת מה שקרה להן. האם זה באשמתי?
באשמתך? האם מישהו בכלל אשם? ואם לא - למה? מחפשת מישהו
להאשים, לתלות בו את המקור לצרותיי, מישהו לשנוא. ואין.



שמונה שנים עברו. שמונה! אחי הבכור, שהוא טיפוס די רוחני, סיפר
לי פעם ששמונה הוא סימן של אינסוף, ותמיד צחקנו על זה שכשנהיה
שמונה שנים יחד נתאחד עם האינסוף לנצח, שני רומנטיקנים מופרעים
כחלק מהעולם הגדול. ומי היה מאמין שבאמת החזקנו כל-כך הרבה
זמן? מעולם לא חשבתי שאוכל להיות עם מישהו זמן כה רב, והתדהמה
שהיכתה בי כשקלטתי שהנה, אנחנו זוג כבר שמונה שנים, היתה רבה.
הפתעת אותי בבוקר, כשהתעוררתי לבד בחדר. תהיתי לאן נעלמת, אבל
למי יש כוח לחשוב בבוקר? קמתי מהמיטה והלכתי לעבר המטבח. אבל
לאן נעלם המטבח? במקום שיש ושולחן וכיסאות ותנור חיכה לי יער
של פרחים שהציף את... ובכן, את מה שהיה עד אתמול מטבח. בעודי
בוהה בהלם ובאלם בפרחיה שצמחה לה משום מקום וללא אזהרה מוקדמת,
התרוממת ממה שנראה כמו כיסא מוסתר על-ידי זר ענקי, וחייכת אליי
- "אה, נזכרת לקום, ישנונית שלי?". ניסית לחבק אותי, אבל הייתי
קצת יותר זריזה ממך, וברחתי לחדר בצחקוק, כשאתה רודף אחריי, אך
לא מצליח לתופסני. בחדר התחבאתי מתחת לשמיכה, והוצאתי את המתנה
שהחבאתי לך מתחת לכרית שלי, כדי שלא תמצא אותה לפני הזמן.
כשמשכת מעליי את השמיכה, ראית את שני כרטיסי הטיסה לאוסטרליה,
ואת המכתב מהבוס שלך, שלמרות שלא היה אותו בוס, הפעם טרחתי
להכין אותו לעובדה שתיעדר חודש מהעבודה, וחייכת באושר. תמיד
רצית לטוס לאוסטרליה, ומעולם לא היה זמן שהתאים לשנינו.
"מתי... איך... מה..." גמגמת בהתרגשות, ואני, מה יכולתי לעשות?
משכתי אותך אליי, למיטה, ולא יצאנו ממנה מספר שעות.
כשיצאנו סוף כל סוף מהמיטה, הודעת לי שכדאי לי מאוד לא לתכנן
שום דבר לערב. "למה?", שאלתי בנימה מופתעת, כמו לא יודעת למה
לצפות. "אה, יש לנו ארוחת ערב באיזו מסעדה קטנה שמצאתי
איפשהו". מניסיוני איתך, כבר הבנתי שמדובר במסעדה רשמית,
שמקומות אליה הזמנת כבר לפני חצי שנה בערך. מסתבר שצדקתי,
כשעצרנו ליד מקום מפואר בהרצליה, ואדם בחליפה פתח לי את הדלת
והציע לי את ידו לעזר, "לפחות עד שהאדון יחנה את הרכב, שכן
ליידי כמוך לא אמורה להסתובב לבדה באופן כה לא-מכובד". בנימה
של הומור, הסכמתי עמו, וכשחזרת שילבת את ידי בידך, ונכנסנו
אחר-כבוד אל המסעדה.



חושך. כואב לי. מה קורה פה? איפה אני? מנסה לפקוח עיניים ולא
מצליחה. מישהו שם?
שתיקה.

אין.

נגמר.

שחור.

קר.

ריק.

ריק?

רחש.

מי שם?

שקט.

תנועה.

יבבה בחשיכה.

פחד.

קריאה לעזרה.

צרחת אימה.

שוב שקט.

אור. קצת אור. סוף כל סוף. אני פוקחת עיניים, מניעה את הראש
הצידה. למה כל-כך כואב לי להזיז את הראש? אמא יושבת שם, לידי,
הכל לבן. אני לא בבית. איפה אני? איפה תום? מנסה לשאול את אמא,
אבל לא מצליחה. רק נדמה לי, או שמשהו תקוע לי בגרון? מישהי
במדי אחות מתקרבת אליי עם מזרק ומקרבת אותו אליי.
חושך.

שוב מתעוררת. הפעם אמא שם, וגם ההורים שלך. מה שהיה לי בגרון
נעלם. לא יודעת מה זה היה, אבל יבש לי בפה, ורע לי. "מים", אני
ממלמלת בקול חלוש, ומיד מסתערים עליי כולם עם כוס מים וקש, מבט
דאוג על פניהם. מה הם רוצים ממני? אפשר לחשוב שקרה לי משהו
נורא. אבל בעצם... מה קרה לי?
אני שואלת את אמא, והיא פשוט מסתכלת עליי במבט לא מובן. אני
רואה דמעה שמתחילה לזלוג מעינה, ואת אבא מתקרב אליה, לוקח אותה
משם ואומר לי "הכל בסדר, חמודה. הכל יהיה בסדר". יהיה בסדר? מה
לא בסדר עכשיו??
מפנה מבט אל ההורים שלך. "מה קרה?", שואלת. אמא שלך נשברת
ומתחילה למרר בבכי היסטרי, ורק אבא שלך מסתכל על כולם, אובד
עיצות, ושואל "אפשר כבר להגיד לה?".
להגיד לי מה? ולמה אתה לא פה?
אני זוכרת את המסעדה, ואת העצבנות הלא-טיפוסית שלך, אבל מה קרה
אחר-כך?
מנסה להרים את ראשי מהכרית ולא מצליחה. שבר של זיכרון עובר
במוחי. אתה פה. ההורים שלך כן. תמיד היה להורים שלך אכפת ממני,
גם בזמן המריבות שלנו. מה יכול היה לקרות שירחיק אותך ממני?
מה יכול להיות כל-כך נורא שיגרום לי להגיע לבית-חולים במצב כה
גרוע?
האם באמת יש סיכוי ש...
לא יכול להיות. לא עזבת אותי. אין סיכוי שתעזוב אותי, לא תום
שלי, לא תום... לא אתה...
ההלם מכה בי בחוזקה. איך יכול להיות שעזבת אותי, בערב השנה
השמיני שלנו? ומה עשיתי לעצמי אחרי?
הרי ידעתי שלא אוכל לחיות בלעדיך, ידעתי זאת מהיום בו נפגשנו
לראשונה. יכול להיות שנפרדת ממני ואני הלכתי הביתה וניסיתי
ל... או שקפצתי מ... אבל למה?
מצד שני, זה הדבר היחיד שמסביר את היעדרותך מבית-החולים ואת
נוכחות הוריך... ואת הבכי הנורא.
למה אף אחד לא מוכן להגיד לי מה קורה פה?????????????????????



המסעדה היתה מדהימה, יותר מכל מקום שאי-פעם הלכנו אליו. האוכל
היה נהדר (למרות שבינינו לבין עצמנו הסכמנו שהאוכל של ההורים
טוב בהרבה), והשירות מעולה. ישבנו בתא סגור, רק שנינו, היין
והנר, ומדי פעם גם המלצר שבא לבדוק מה שלומנו. הבטתי לך
בעיניים וראיתי את הניצוץ, את האהבה שהשתקפה בהן, ולבי עלה על
גדותיו מרוב אהבה גועשת. אחרי כל-כך הרבה שנים, מי היה מאמין
שמה שהרגשתי כלפיך ברגע שנפגשנו עדיין קיים, ואף יותר מזה?
אכלנו, נהנינו, צחקנו כמו תמיד. אבל זה לא היה כמו תמיד. משהו
היה שונה, ולא יכולתי לשים אצבע על ה"משהו" הספציפי. אם לומר
את האמת, זה קצת ריגש, אבל כשלא יודעים למה לצפות, תמיד תהיה
טיפת עצבנות מרחפת באוויר. וככל שהזמן עבר, יכולתי לראות שגם
אתה מעט עצבני, פחות עצמך מהרגיל.
בקינוח כבר ראיתי את הידיים שלך מעט רועדות, והחיוך המתוק שלך
הפך לסדרה של חיוכים קצרים ומהירים. "תום, הכל בסדר?", שאלתי
אותך. כנראה שלקחת את זה כסימן, כי מיד לאחר ששאלתי אותך, הבטת
לי בעיניים, ירוק אל תוך חום, ואמרת לי "יוליה שלי, יפתי,
אהובתי. חשבתי קצת, או, יותר נכון, חשבתי הרבה, ויש לי משהו
להגיד לך". בנקודה זו קמת מכיסאך ועברת לידי, בכריעת ברך
רומנטית ומקסימה שלא יכולה להשתמע לשתי פנים. "נסיכה שלי, את
כבר יודעת שאני לא יכול לחיות בלעדייך, אני אוהב אותך יותר
ויותר עם כל יום שעובר, והייתי רוצה, למרות שאני יודע כבר שאת
שלי, שנעשה את זה רשמי".
בעודך שולף קופסה קטנה בצבע הים מכיסך, שאלת את השאלה שקיוויתי
כל-כך לשמוע ממך כל הזמן הזה - "יולי, האם תהפכי אותי לאדם
המאושר בעולם בכך שתינשאי לי?".
למרות הציפייה והתכנונים הארוכים לגבי איך להגיב ומה לומר,
הייתי בהלם. הרגשתי דמעה זולגת מעיני, וחיוך עולה על שפתיי,
בעודי אומרת "כן, תום. ברור שאנשא לך!".
התקרבת אליי לנשיקה, ולאחריה קירבת את הטבעת לאצבעי. הכל היה
מושלם, עד שפתאום...



וכעת נקטע את שידורינו למבזק חדשות קצר. פיצוץ אירע לפני שעה
קלה במסעדה מפוארת בהרצליה. החשד הוא שמדובר בפיגוע התאבדות.
עד כה נמצאו גופותיהם הלא-מזוהות של עשרים ושלושה מאורחי
המסעדה, שנהרגו בפיצוץ. רבים אחרים נפצעו קשה, ונראה שרק מספר
מועט ביותר של סועדים בשולי המסעדה נותר כמעט ללא-פגע.
נמצא עמי כאן אחד המלצרים שנפצע קל בלבד, וכעת מועבר
לבית-החולים. אדוני, מה קרה שם?
"אני לא יודע, הכל היה נהדר, המסעדה היתה מלאה אורחים והאווירה
היתה שקטה לחלוטין, אין לי מושג מה קרה. פתאום הכל נהיה אש
ועשן ורעש וצעקות, ומצאתי את עצמי מתחת לגופה בוערת של אישה,
פשוט רצתי החוצה, לא ידעתי מה קורה לי. חשבתי שהגעתי לגהינום,
ו..."
"אנו מצטערים מאוד, אבל אין להלחיץ את הפצועים ולגרום להם
לטראומה נוספת כרגע". תודה למלצר ולנציג מד"א שלוקח אותו כרגע
לבית-החולים.
נמצאת לידי עדת ראייה שעברה ליד המסעדה בעת הפיצוץ, וכרגע
עוזרת לפנות את הפצועים. סילחי לי גבירתי, האם נוכל לקבל שניה
מזמנך? "כמובן, אשמח לעזור". מה תוכלי לספר לנו על הפיצוץ?
"ובכן, לא הייתי בתוך המסעדה כשזה קרה, אבל רגע אחד היתה שם
מסעדה, ושניה לאחר-מכן, ענן אש ועשן בלתי-מזוהה. נזכרתי פתאום
בפסוק הראשון מספר בראשית, אבל הפעם הוא הלך ככה: 'באחרית פוצץ
ה' את השמיים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וכאוס על-פני
תהום... זה פשוט נורא. ועכשיו, אם תסלח לי, אחזור לעזור להם".
כמובן. תודה לך גבירתי. ועתה נחזיר את השידור לאולפן, עם חדשות
נוספות לגבי הפיצוץ הנורא, אולי הפיגוע, שחזינו בתוצאותיו זה
עתה. בחזרה אליך, חיים".