"לא מהשכל, מהנשמה תנשמי. תנשמי"  היא גוערת בי ששוב אני מטיחה
בה אוויר מהאף. האצבעות שלה בתוך הלסת שלי, כמו שעושים לכלב
שנועץ ולא מוותר. עכשיו אני הכלב; רוטווילר, בולדוג צרפתי, זאב
בלגי. הלסתות שלי נסגרות חזק, למרות הקולה, הסוכר וצחצוח
השיניים המרושל. אני נוהמת לעברה, מרחיבה ומכווצת נחירים, אבל
היא מחזיקה אותי קצר, נוהמת חזרה. הידיים שלה מחזיקות לי את
הפנים, אצבעות קצוצות מריחות מקרם ידיים מועכות את לחיי. היא
מחייכת. אני יודעת מה היא עושה, מגרה, חושבת שלא אתאפק ואחייך
חזרה. אבל החיך שלי עיקש, אני נוהמת לעברה.

אחר כך אני כותבת על זה. ערומה מול מחשב, ערימות סיגריות
ומאפרות כאילו ריקות. כאילו, כי שלוש חפיסות סיגריות גמורות
שוכבות מלאות בדלים ואפר, טמונות בתוך נייר עיתון ישן. זה יכול
להיות בקלות להיות אפר של אדם. אני פותחת תריס. נותנת לעשן
האוטובוסים להידבק לשדיים שלי, גם לעיניים של השכנה הג'ינג'ית
ממול. לא אכפת לי. בלילה שהיא יוצאת מהמקלחת אני נדבקת אליה.
נפגשנו למטה, בסמוך לפחי הזבל, שתינו בשקיות אפורות. זיהנו אחת
את השניה. חשבתי להגיד שלום, "חולצה יפה לבשת אתמול', אבל
שתקתי. היא נתנה לי לזרוק ראשונה, בחנה את הזרועות שלי כשהרמתי
בקלות יחסית את המכסה הירוק. לא סגרתי אותו. השארתי אותו פתוח
בשבילה. היא הכניסה את השקית, הביטה בי שוב והסתובבה. החבר שלה
חיכה לה על מעקה החצר, הוא לא יודע שהיא מביטה.

לפנות בוקר, כבר ראיתי את כל השידורים החוזרים של מה שכבר
ראיתי. בטרניג מזוהם על הכסא, כותבת. הג'ינג'ית כבר הלכה
לישון. הווילון השקוף מוגף והתריס חצי למטה.  אני חושבת על זה
עכשיו, בזמן שהידיים שלה עדיין מנסות לפתוח לי את הלסת, לשחרר
אותי. תנשמי היא צועקת עלי ומיד מעבירה יד חמה על המצח שלי.
מנסה שוב -  תנשמי, זה יעשה לך טוב. אני אמורה להאמין לה,
משלמת לה מדי שבוע, 150 שקלים במזומן כדי להאמין לה. וכבר
נותנת לעצמי הוראה לשחרר, אבל זה מאוחר מדי. דעתי כבר ברורה,
לא היום.. אני מביטה בה, העיניים שלי באמת מנסות להסביר לה
שמאוחר מדי. אבל היא מסרבת להבין. רק מעבירה את היד הנעימה שלה
על המצח שלי, על הפנים. "תנשמי" היא לוחשת, "תנשמי".

בלילה אני הולכת ברגל. עד לחוף הים ובחזרה. במקום שנולדתי בו
הים היה קרוב הרבה יותר. עשרים, שלושים צעדים יחפים על האספלט
השחור. כבר אין הרבה ממנו. עכשיו עושים מרצפות ורדרדות כאלו,
פסיפס ריקני. כמה חם הוא היה, ואחר כך הצריבה על כפות הרגלים
בתוך המים הקרים, גמול נאה. והים רחוק ממני עכשיו, מרחק
אוטובוס או הליכה. אז אני הולכת, ובמקום חם ברגלים יש זיעה על
העור. מאחורי הצוואר, מתחת לשיער שגידלתי, דרך הגב, רצועות
החזיה, כפלי המותנים, על הירכים. וכבר אין צריבה במים, רק קרות
נעימה שפושטת.

אחר כך אני כותבת גם על זה.  על הים שלי, זה שהיה וזה שעכשיו.
גאוגרפית זה אותו ים, אותן מדוזות, אותו חול, אותו אגן ים
תיכון מזוהם. אבל המציל שונה, ומה שיש על החול אחר, וכסאות
הנוח שונים, ולמוכר הארטיקים יש קול אחר. ובטח השוחים, הם הכי
שונים. אבל גאוגרפית זה אותו דבר, אותם בני אדם. אולי אפילו
אותם שמות פרטים ושמות משפחה, אותם בגדי ים.

"את לא רוצה לנשום?", היא סופסוף הבינה. אני כבר נחנקתי אבל
היא סופסוף הבינה. אז תשמיעי קול. אל תנשמי, רק תשמעי קול,
ככה, בלי לפתוח את הפה. והיא מדגימה לי. ואני רוצה לצחוק אבל
החיך שלי תקוע, לא זז. היא מורידה את הידיים שלה ומשחקת לי עם
השפתיים. כמו שעושים לתינוקות שמתחילים להשמיע קול. והשפתיים
שלי משמיעות קול, נגד רצוני הן אומרות את שלהן, היא שוב
מחייכת, מרוצה מעצמה. תשמיעי לי קול היא אומרת. ואני רוצה
להגיד לה שאני לא יכולה סתם ככה להשמיע קולות, לא טובה בזה.

היא מביטה בי ומביטה בשעון על ידה השחומה. הלקוח הבא מתקרב.
אני רוצה להעיר לה על זה. על ההצצה בשעון. לספר לה על
הפיסיכולוגית שהייתי אצלה, ששמה את השעון על הקיר מעליי, חסכה
ממני את הזמן שהלך ונגמר. אבל היא אחרת. ואני רוצה להגיד לה
כמה זה מעצבן אותי, המבטים האלו בשעון,  אבל החיך שלי נעול
וקולות אני לא יודעת להשמיע. היא מנסה בשבילי, משמיעה קולות
כאלו קטנים, כמו שהיא מזדיינת. אני צוחקת עליה, מבלי שתראה,
מזכירה לי איש אחד שהתאהב בי, גם הוא היה עושה קולות כאלו.

קודם קולות קטנים, כמעט יללות חלושות, ואז הן הפכו לגדולים, עד
שנדמה היה לי שכולם שומעים. אחר כך היה מחבק אותי. עוטף אותי
בידיים שלו ומלטף. לקח לי זמן להתרגל לזה. לדיבורים שלו, ואז
לקולות ואז שוב למילים. אומר את השם שלי באלף אחת צורות שונות.
ואז מלטף, ואז נרדם. רציתי לקום, להתקלח, לנקות, אבל הוא היה
מתעורר. משמיע קולות של אל תלכי, תישארי לידי. והם היו משאירים
אותי. הוא אהב את המיטה שלי, את הפוך שלי שהזענו תחתיה למרות
המאוורר, אותי. הג'ינג'ית ראתה אותנו פעם. ראיתי את השיער שלה
מתחבא על החלון. את העינים מתרוממות לאט, מחייכות לפנים
השותקות שלי, לפנים הגונחות שלו שנעו בקצב מהיר מאחורי. הרגשתי
אותו גומר ואותה חודרת מבעד התריסים, מחפשת את השדים שלי,
נדבקת. הרוח סגרה את התריס, יכולתי עוד לראות את הידים שלה
נוזלות מהחלון אל תוכה, את הפנים נשפכות לאחור. הקולות שלהם
התערבבו בשתיקה שלי. כשפתחתי את התריס שוב, עשן דק הסתנן מבעד
לווילון השקוף בחדרה.

בלילה היא טיילה עם הכלב שלה. קטן ופרוותי, שיחק עם עצם שמצא.
כשראתה אותי, השפילה מבט. הבטתי בידיים שלה שהוחבאו בתוך
מכנסיים רחבות. הכלב התחיל להשתולל, היא התכופפה אליו, ניסתה
להוציא את העצם, אבל הוא לא ויתר, נעל את לסתותיו הקטנות
סביבה. אצבעות ידיה דקות, חיפשו דרך אל העצם. הכלב נהם, והיא
דיברה אליו, בקול מתוק מתחנן, אבל הוא התעקש. היא התרוממה,
הביטה סביבה, קיוותה שכבר לא אהיה שם, אבל הייתי. הכלב היה
מבסוט. העצם עדיין בטוחה בפיו. היא הידקה את הרצועה סביב היד
שלה ומשכה אותו קדימה.

אחר כך כתבתי על זה. מול התריסים הפתוחים, פיסת שמים שחודרת
פנימה, כמה ענפים מהעצים היפים שצומחים ממול. זה יפה ככה. פיסת
שמיים ועץ; למרות המאפרות הכאילו ריקות והאפר של השואה שמריח,
והקולות הקטנים של אל תלכי. ואני רואה אותה. מסתובבת ליד החלון
במרפסת שלה, תולה כביסה. אצבעות דקות, שולפות אטבים אדומים,
מהדקת בגד ים כחול לחבל לבן. והחבר שלה, מנשק אותה על הצוואר,
מסובב אותה אליו. ואני כבר סוגרת את התריס, אבל אז היא
מסתובבת, רואה את הפנים שלי ונשארת עליהם. ידיה אוחזות היטב
בעדן החלון, ערימת אטבים נופלת, נתלית בין ענפי העץ הירוק.
והוא תופס בשיער שלה, אני רואה את החזה שלו, נע קדימה ואחורה,
והפנים שלנו נדבקות. הפה הקטן שלה נפתח לרגע, מרטיבה שפתיים.
הידים של הבחור על הפנים שלה, היא מזיזה את ראשה, מפנה מקום
לנשימות הקטנות שלי שבוקעות מבעד תריסים. קולות קטנים עוברים
את החצר, את חבלי הכביסה, את האטבים האדומים על העץ הירוק. אני
משחררת את הלסת ולאחריה נשימה ארוכה, ונשיפה, כמעט יללה; הן
מחייכות, מסופקות.