ברחת ממנו, לארץ רחוקה,
פרשת כנפיים והמראת,
מעל היער העבות,
מעל לחולות הנודדים.

הגעת לארצות רחוקות,
שם מותר לך לעשות הכל,
שם מותר לך לסרב לאהבה שלנו,
שם מותר לך למסור את עצמך לשטן.

אבל אני עקבתי אחרייך,
ברגל, כי כנפיי קצוצות,
רציתי לראות אותך,
רציתי להציל אותך מן השטן שרצית.

הלכתי ביער,
כל גופי נמלא שריטות,
האבנים פצעו רגלי,
הנחשים הכישוני.

הלכתי בחולות,
רגליי טובעות בחול,
ומתמלאות ביבלות,
ואז איבדתי את הדרך.

החולות נדדו וזזו,
החולות לא היו כתמול שלשום,
החולות הסתירו אותך,
ואני איבדתי את עקבותייך.

עכשיו אני עומד אי שם בערבה,
בינך לבינו,
בים הים לבין החולות הארורים,
בין שמיים ובין ארץ.

את שוכבת אי-שם,
במיטה גדולה,
עם מותרות לרוב,
והשטן, אהובך, לצידך.

אני עומד עם רגליים סדוקות,
גרוני יבש,
לבי שבור,
ראשי הוזה.

את שוכבת עם השטן,
בגופך הנאה,
בלבך אהבה,
בראשך שכחה.