למרת שטראובר קצת כבד על העפעפיים. היא לא יכולה לחשב כמה זמן
היא כבר בבית החולים, אבל יש בה זכרונות מסוימים, דהוהים, כמו
תמונות ישנות באלבום. ביום שהיא מצליחה באמת לפקוח את עיניה,
היא לבד בחדר. היא עייפה. אין לה כוח לקרוא לאף אחד, לשאול
שאלות. היא מצליחה לזהות שהיא בבית חולים, ובשלב זה, באמת לא
מעניין אותה שום דבר אחר. היא יודעת שבבתי חולים מטפלים בך.
"מישהו מטפל בך?" היא נזכרת פתאום בסדרת הטלוויזיה המצחיקה
ההיא, בגברת עם השיער הכחול, וצוחקת, בקול. אחות צעירה ויפה
חשה אל החדר. היא שמעה את קולות הצחוק. "זה נס!" היא קוראת אל
מרת שטראובר, העייפה, "כבר חמישה חודשים שאתה בתרדמת." מרת
שטראובר מביטה בה כלא מבינה. זו המחלה, או שהאחות הזו מדברת
אליה בלשון זכר?
בתוך שעה, מגיעות החדשות הטובות לאוזני כולם, כך נראה. החדר
מתמלא אנשים וקולות ופרחים. אישה גדולה וכבדת גוף, עם ליפסטיק
מרוח, שמעביר במרת שטראובר חלחלה, מנשקת אותה על הלחי, נשיקה
רטובה. "יורם, זה נס!" היא ממלמלת. "זה נס!"
לוקח לה קצת זמן להבין, אבל בסוף היא מבינה שהגבר היחיד בחדר,
עונה לשם "שמוליק". היא מבקשת לצאת לשירותים, ושם, נוכח האמת
העירומה, היא מתעלפת.
זה לא יכול להיות. מרת שטראובר, אינה יכולה להאמין. היא שמעה,
פעם, כך נדמה לה שהיא זוכרת, על מחלה כזו. אמנזיה, קראו לה.
אבדן זיכרון. במצבים חמורים במיוחד, הגיבור אפילו אינו יודע
שהוא לוקה בזה. ועדיין, הכל נראה לה כמו סרט אימה סוריאליסטי
מדי. זה לא יכול להיות, פשוט לא!
כשהיא מגיעה הביתה מבית החולים, עדנה, האישה השמנה שמתקראת
"אשתך יורם. אני אשתך!" ותמיד מלווה את הקריאה הזו בבכי
מלודרמטי ומשיכות אף, מגישה לה ארוחת ערב. זה שומני ושמנוני
ומגעיל, באופן כללי. היא לא יכולה להביט בצלחת. היא לא יודעת,
היא הייתה חמישה חודשים בתרדמת, וזה גם סוג של דיאטה, כשחושבים
על זה מהיבטים חיוביים, אבל פעם, כשהייתה יורם, זה מה שהייתה
אוכלת. ובימים ההם, גם הייתה שמנה ועצלה. עדנה מתעקשת שזה מה
שיורם אוהב. גם הבנות די בטוחות, אבל למרת שטראובר יש תחושה
פנימית חזקה שהן טועות, כולן, ולא אכפת לה בכלל מה יורם אהב,
או היה מוכן לאכול, כי אשתו בישלה לו, בין כה וכה. היא אוהבת
סלט חסה. היא אוהבת ביצה קשה. היא אוהבת לאכול הרבה ירקות ובשר
רזה. לגביה של מרת שטראובר, שום דבר אינו טעים, כמו להיות
רזה.
בהתחלה היא כמעט מנסה את הבגדים של עדנה, אבל סיבוב קצר במגירת
הלבנים של "אשתה", כמו גם בארון הבגדים שלה, גורם לה לשינוי
דעת מהיר. היא יוצאת לקניות בקניון וחוזרת מאוחר בלילה, עם כל
השקיות.
"איפה היית יורם? דאגתי לך." מטיחה בה עדנה. היא לא עונה. היא
הולכת לחדר, דוחפת את השקיות לארון ונכנסת למקלחת. היגיינה
מאוד חשובה לה. כשהיא יוצאת, כל הבגדים מפוזרים על המיטה ועדנה
מרוחה באיפור, מרב דמעות.
"מה זה?" היא מתייפחת בצעקות. "אתה מנסה להרוג אותי?"
למרת שטראובר כבר אין כוח. היא לא יודעת מה רוצה ממנה זאתי
ואין לה ראש לריבים. היא אוספת את מעט הבגדים שהיא מצליחה,
ויוצאת מן הבית. מבט אחד במכונית הסטיישן החומה, והיא נמלכת
בדעתה וצועדת שוב פנימה.
עדנה נותנת בה מבט בוחן. "אה, פתאום החלטת לחזור הביתה,
יורם?"
"אני מירי." עונה לה מרת שטראובר וניגשת היישר למכשיר הטלפון.
היא מחייגת באצבע בוטחת מספר. "שלום, אני צריכה מונית." היא
אומרת, מוסרת לסדרן את הכתובת המלאה. עדנה בצד, מחווירה אל
הקיר.
מירי עזבה את הבית. בשנה הראשונה, חיה כאשה לכל דבר, אך פחדה
מן הניתוח. בשנה השניה, לאחר שכבר התנסתה בהורמונים המתאימים
וקראה את כל המחקרים בנושא, היא עושה צעד. נוסעת ללונדון,
וחוזרת אישה, אמיתית, כמו שתמיד נועדה להיות. בשלב הזה, בטוחה
בעצמה, בנשיות שלה, היא מתחילה להשתחרר באמת. לחיות את חייה
למקסימום, כמו שמעולם לא העזה קודם. כמו שיורם לא היה יכול
אפילו לדמיין, בחלומותיו הנועזים ביותר. הבנות עושות פרצופים.
עדנה כל הזמן מנסה להטיח אותן נגדה, ורוב הזמן זה מצליח לה.
בכל זאת, לא קל לקבל שינוי באדם אהוב. וזה לא רק שיורם הפך
מאיש צלופן, חיוור, נטול אופי, לאדם דעתני והחלטי. לא. הוא הפך
לאישה דעתנית, וזה בכלל מבלבל. במיוחד עלמה מוטרדת. היא גם ככה
הגדולה, ועוד לא נשואה. איך בכלל תמצא כך חתן?
מכל המשפחה שלה, טומי, שגדל בינתיים, הוא היחיד שלא שופט את
מירי. "סבתא'לה!" הוא קורא לה, ומתרפק עליה כולו, והיא
מתמוגגת. נמוגה כולה לתוך העולם הזה שלו, האמיתי, הכן, הפשוט.
עולם בלי חוקים ומגבלות.
בשנה החמישית, נמאס לה. מירי אורזת את מטלטליה ונוסעת
לאמסטרדם, לחיות את חיה בשקט. היא מוצאת במלחמה תירוץ, אבל
המלחמה האמיתית שמדאיגה אותה באמת, היא המלחמה הבלתי פוסקת עם
הבנות. הן קצת מתרככות, ערב לפני הנסיעה. אולי מבינות שגם לאבא
יש חיים. כך או כך, כבר גמלה בלבה ההחלטה. שום דבר לא יעצור
אותה.
מרת שטראובר נוסעת אל האושר. והפעם, לתמיד.
