במרחק תקופה מאיתנו חיו להם שני חבורות שפנים. האחת בעלי צבע
לבן והשני בעלי צבע שחור.
השנאה ביניהם גרמה לשבטים לחיות באזורים נפרדים. יום אחד, כאשר
שוטט אלון, שפן שחור בחיפוש אחר אוכל, פגש את שרה, שפנה לבנה.
הרומן שהתפתח ביניהם נשאר בסתר.
את הסוד לא יכלו להסתיר עוד כאשר בטנה של שרה תפח וגדל,
והשמועות לחשו על בן ממזר. לכן, יצאו השניים מהארון וחשפו את
סיפור אהבתם לשני המחנות.
אף מחנה לא היה מוכן לקבלם, לכן חיו להם הזוג בשחור לבן על אחד
ההרים.
הבן הנולד היה חזק ובריא, שחור כולו רק פלומה זהובה, בלונדינית
הייתה סביב אוזנו.
יום אחד, ההורים יצאו לקניות בעיר הגדולה, לרוע מזלם נהג שיכור
עבר באדום והשניים נהרגו בתאונת דרכים.
השפן המסכן לא ידע מה לעשות והחליט לפנות לשבט השפנים הלבנים.
בהגיעו לשער ביקש " קבלו אותי הן אימי הייתה שפנה לבנה ! ",
ובנימוס סירבו זקני השבט לבקשתו בתואנה שצבעו שחור, והוא לא
ישתלב בחיים עם שאר השפנים הלבנים.
בצערו, פנה השפן הצעיר למחנה השפנים השחורים ואמר " אבי היה
שפן שחור וצבעי שחור,
קבלו אותי ! " בחנו אותו שבטי השבט וענו: אכן אביך היה שחור
אך מה זה החתיכה הבלונדינית שבאוזניך ?!  אילולא הפלומה יכול
היית להיכנס לשבט.
מתוסכל פנה השפן אנה ואנה, עד שהגיע לפסי רכבת, ולפתע הבזיק
רעיון בראשו - אניח את האוזן על הפסים, והרכבת תחתוך את החתיכה
הבלונדינית. וכך עשה, הרכבת צפרה מרחוק. השפן נלחץ, הרכבת רק
משחקת איתו, למרות שהיא קשה להשגה, הוא יצליח.
הוא ראה אותה מתקרבת, מפזרת עשן לכל עבר, מכונה קטלנית. הוא
שרק לעברה בניסיון להפיג את המתח.  הרכבת התקרבה, בוערת
מהקיטור, נוטפת משמן, מענטזת בגלגלים, וקהל של קרונות
מאחוריה.. השפן כבר היה מבולבל, בניסיון אחרון ניסה לסגת, אך
הפחד שיתק, הרכבת תפסה אותו ברשתה. וכך, בשנייה הבאה הרכבת
חלפה על פני השפן, חותכת את ראשו של השפן, משאירה את החתיכה
הבלונדינית כעדות איומה לכתם שפיתה את הגוף לבצע פעולת
התאבדות.
ומאז, במקום קבורתו חקוק על המציבה  " אל תאבד את הראש בשביל
חתיכה בלונדינית !.. "