יש לי עט בצורת פרה, פרה מחייכת. עם כתמים שחורים על רקע לבן.
עם רגל אחת ויחידה-רגל עט. היא די מכוערת ובכל זאת יש בה משהו
מקסים.
שתי האוזניים שלה נשברו כבר מזמן, וזוג הקרניים שבנו לה,
שגורמות לי לתהות האם מדובר בכלל בפר, כבר מתחילות לאבד
מצבען.
היא עדיין כותבת, חלש, אבל כותבת.
היא היחידה שנשארה לי מכל שלל העטים. כל כלי הכתיבה שלי נעלמו
באופן מסתורי, מדי פעם אני רואה אחד מהם בחדר של אמא,
מציץ לו מאחת הפינות, מנסה לחזור לקופסא שלו ללא הועיל.
לא משנה מה אני כותבת בה היא תמיד מחייכת. לפעמים החיוך שלה
נראה לי הכי מזויף בעולם, ולפעמים הכי מנחם. תלוי במצב רוח
שלי, אבל לה, אין מצבי רוח, אני יודעת שאני אקח אותה מהארון
ותמיד יישאר לה אותו חיוך חצי דבילי על הפנים.
היא הייתה בכלל אמורה להיות שייכת למשהו אחר, ובגלל שנשברו לה
האוזניים, היא לא מצאה את דרכה לבית החדש.
יכול להיות שבאיזשהו מקום רציתי לשמור אותה לעצמי. אבל להגנתי
יאמר, שלא אני ששברתי לה בברוטליות את האוזניים. לפחות לא
במודע.
עכשיו, כך נדמה לי, היא מחייכת חיוך גדול יותר מאי פעם.
כותבים עליה, היא יודעת. היא מרגישה את הדיו עובר בחלל הבטן
שלה ומגיע לדף.
כותב בכתב חלש את תולדות חייה הקצרים.
סתם, ביוגרפיה קצרה של פרה בכלל לא משוגעת בעלת רגל של עט.
פרה כל-כך לא מיוחדת שייגמר הדיו בתוכה היא תמצא את עצמה במקום
הראוי לה- בפח. |