למה, תגידו לי למה?
למה אני זה שסובל- צריך לשתוק?
תמיד אותו רועה, תמיד אותו כאב שמחלחל.
אני לא מסכן, ואני לא מהשואפים למות, אני אחד שמביט על הכל
מהצד, צריך לבלוע- להפנים - לשתוק.

תקופות- יש תקופות של תסכול, של שבר. יש תקופות שרק אם היית
יכול היית מנסה לברוח מהם- כי הם כבר יותר מדי טובות לך, יש
פעמים שאתה מנסה להמשיך בדרכך, אך הדרך מתפתלת לכל הכיוונים,
אתה מנסה למשוך בחוטים בכדי לבלום, אך הדרך שהתפתלה כבר לא
מותירה לך שום סיכוי.

ניסית פעם להסתכל על החיים שלך מהצד?
ניסית פעם לחשוב איך נכנסת לסרט הזה- האם זה אשליה מדומה של
זיוף ושקר אחד גדול?
איך זה שאתה- עומד אל מול העולם ומנסה להילחם על קיומך האמיתי,
הרציונלי, הכואב, שמה לעשות, אתה חייב לשרוד בו.

העולם עומד על שני דברים.
אני לא יודע באמת מהם, אבל אני בטוח שאחד מהם זו שנאה, ללא
שנאה לא היה עולם, אבל הכי מצחיק, זה ששנאה זה דבר שלאט לאט
מכרסם את היקום הזה, ובסוף הכל יתפורר לחתיכות.

יש המאמנים במחוייבות להיות מסוגלים.
האם באמת אנחנו מסוגלים? האם באמת אנחנו מחוייבים?
יש את העיקרון, שאם אתה לא חייב לעשות משהו אתה גם לא תהייה
מסוגל לעשות אותו.
צריך דבר אחד, ולא יותר- אמונה.
אם תאמין בעצמך תוכל לגלות עולמות שלא הכרת, תוכל להסתכל על
השבר בעיניים ולצחוק, כי הוא כבר לא יפיל אותך, אתה תשחק בו
ותשלוט על מעשיך כמים בתוך נהר.

אני לא מנסה להטיף שום מסר, שום מטרה, אני רק מנסה להראות את
הצד האחר של העולם, שאותו אף אחד לא גילה, וגם אני לא, אבל יום
אחד הוא יפרוץ לנישמתנו ויהפוך את החיים לדבר קסום ומופלא.

השעה כבר מאוחרת וטיפות הגשם נזלפות אט אט על חלוני, בתקווה
ובזעם אני אמרתי את שלי ומבוקשי ומקווה לראות את השינוי שמחלחל
לו.