טניה ישבה בדוכן הפיס שלה כהרגלה מדי יום. רק הפעם היה משהו
שונה, לטניה לא היה מושג שחייה עומדים להשתנות היום - ובצדק.
כי חייה לא עמדו להשתנות. רק להסתיים.

דן התהלך ברחוב, נעצר ברחוב רוטשילד 63. איפה שהוא קבע להיפגש
עם החונך שלו, אשר. והנה הוא הגיע, באיחור של חמש דקות. "היי,
מצטער על האיחור" אמר אשר ולחץ את ידו של דן. "שטויות" אמר דן
בלי להתכוון. "כולם מאחרים. אז מה יש לנו היום?" שאל בהתלהבות.
"הפעם הראשונה שלך, לא?". "כן" ענה דן.
הם התהלכו ברחוב, ונראו רגילים, כמו כולם. אנשים פסחו עליהם
בלי לדעת שמלאכי המוות מסתובבים ברחוב, אחד מהם אפילו לועס
מסטיק.
"אני מניח שיש לך הרבה שאלות" אמר אשר מתוך הרגל. "כן, אבל דבר
ראשון אני רוצה לדעת למה שינו לנו את השמות? מה זה אמור להביע?
קוראים לי ירון" אמר דן בכעס. "תירגע, זה קורה לכולנו. לי בכלל
קוראים גיל, פשוט לפני שלוש שנים, שמה למעלה החליטו שיעשו את
השמות יותר פופולריים ותנכיים כי ככה אנשים מצפים מאתנו. והכל
בגלל גבריאל שנהפך לסמנכ"ל" ענה לו אשר. "אהה, הבנתי" דן כבר
ענה בלי חשק, הוא ציפה לתשובה יותר טובה. "אז איך אתה נהיית
מלאך המוות?" שאל אשר "חשבתי שהמכסות התמלאו, לא היה לי מישהו
חדש כבר חצי שנה".
"דוד שלי זה גבריאל" ענה לו דן. "זה דוד שלך?" התפלא אשר,
והתחיל להצטער על הפה הגדול שלו "תראה, אני לא ממש התכוונתי
בקשר לדוד שלך, זה סתם היה מעצבים" הצטדק אשר. "עזוב, גם אני
לא מת עליו" .

טניה מכרה עוד חיש גד, לאיזה מסכן תורן שלא איבד את התקווה.
המזגן התקלקל והיא כבר לא עמדה בחום. היא הרגישה מחנק, כעס על
העבודה ובעיקר על עצמה. איך היא התדרדרה לעבודה כזאת? כולם
חשבו שהעתיד שלה מובטח. היא כבר רוצה ללכת הביתה.

דן ואשר המשיכו ללכת ברחוב. התהלכו ברחוב החם עד אימה. הלכו
בדרך לקחת נשמה.
"אז לאן הולכים עכשיו?" שאל דן. "אההה, שניה תן לי לבדוק" אשר
מוציא פנקס קטן מהכיס האחורי, הוא מדפדף בו, מוצא את הדף
ומקריא ממנו. "טניה. היא עובדת בדוכן של מפעל הפיס בעוד כמה
רחובות מפה" ענה לו אשר. "טניה מה?" שאל דן. "מה זה משנה?"
השתיק אותו אשר. השקט בנהיים השתרר והעיק, שאלות הציקו לדן.
הוא לא יכל לשאול את כולם, הוא פחד מהתגובה של אשר. אבל יש
שאלות שהוא לא נתן לעצמו לוותר עליהם. "זה לא מזיז לך?"
"מה לא מזיז לי?" שאל אשר. "המוות. כל הזמן אתה אחראי לאנשים
מתים" דן אמר ולא הוריד ממנו את העיניים. "אני לא מציק לעצמי
בשאלות האלו, זה קשה גם ככה. אם אני אטריד את עצמי בזה, אני לא
אוכל לשרוד. והעבודה הזאת היא לנצח" ענה לו אשר. הם המשיכו
להתהלך ברחוב, מרגישים שההליכה נהיית יותר קשה. יותר מעייפת.

טניה פותחת את הספר בפעם ה20 ושוב סוגרת אותו. חם לה. היא רוצה
לסיים עם זה, היא רוצה לחפש מקום אחר שיתן לה מנוחה. עוד אחד
בא למלא חיש גד, בחור זקן שבקושי רואה. הוא מבקש מטניה שתגרד
בשבילו, היא מגרדת ומביטה בפרצוף המקווה של הזקן. בחיש גד לא
יצא כלום. "יופי! זכית בעשרים שקל!" אמרה לו טניה. "המבט השמח
של הזקן כשטניה הביאה לו את ה20 שקל, היה כל כך מספק בשבילה.
אבל דברים כאלו לא קורים כל יום, והעבודה הזאת מרוששת אותה.

"אף פעם לא חשבתי שאני אעשה את העבודה הזאת" סינן דן "מה?" אשר
לא שמע, הוא היה עסוק בחלומות בהקיץ, על החיים הישנים שלו.
"אמרתי שלא חשבתי שאני אהיה מלאך המוות" חזר דן על שאלתו. "לא
הייתי קורא לנו מלאכים, זו סתם עבודה שחורה. אנחנו לא מחליטים
שום החלטות, רק מבצעים מה שנרשם בפנקס הקטן". דן ממשיך לשאול
שאלות, משהו בתשובות לא מספק אותו. "אתה אף פעם לא רוצה למרוד?
אתה לא רוצה להציל נפש אחת?" דן שואל, מנסה למצוא אנושיות
וחמלה באשר. "בשביל מה? שאנשים צריכים ללכת הם הולכים, או שאני
אעשה את זה, או מישהו אחר. למרוד רק יעשה לי בעיות אצל דוד שלך
ואצל הדירקטוריון".

אלון ישב בסלון, הוא התלבט מה לעשות. הרעש של הילדים בוכים
מרעב, האשה עם הדמעות שלא יכולה להאכיל את הילדים. אין כסף,
מאז שפיטרו אותו מהעבודה. אף אחד לא רוצה עובד בן 42, הוא מחפש
נואשות אבל לא מוצא. כבר יומיים שהילדים שלו לא אוכלים, הוא לא
עומד בזה יותר. מאז הימים שהוא היה צעיר הוא לא חשב כאלה
מחשבות, אבל הפעם הוא חייב לעשות משהו, הוא לא יכול לראות את
הילדים שלו ככה. הוא הולך לחדר השינה, מוציא מהארון קופסא ישנה
עם השם של אבא שלו עליה. הוא פותח אותה ומביט לבפנים.

דן ואשר הולכים. אשר מיואש ורגיל להליכה חסרת הפשר הזאת לקחת
את הנשמה הבאה, דן כולו מתרגש ועצבני מהפעם הראשונה. לדן יש
המון שאלות, והוא מרגיש שלאשר כבר אין כוח לזה. הוא משתדל
לשאול שאלות טכניות, אבל זה לא מעניין אותו כבר.
"איך היא הולכת למות?" שאל דן. "מי?" שוב אשר לא היה מרוכז, דן
הזכיר לו את עצמו שהיה צעיר, ועם ניצוץ בעיניים. "טניה" ענה לו
דן. "אההה, היא. ירייה. איזה בחור ששודד אותה, יפלט לו כדור
בטעות". "זה כזה בזבוז" מלמל דן מתחת לשפתיים. אשר, שלא
כהרגלו, חשף את עצמו לדן, "אתה יודע זה נהיה גרוע מפעם לפעם,
בהתחלה אתה רק לוקח את הנשמה, אחר כך אתה כבר יכול לראות אותם
אחרי המוות. את הילדים הבוכים, ההורים האבלים והחיים שנמשכים
בלעדיהם" אשר הוריד את עיניו והמשיך "אבל אין ברירה, אתה חייב
לעשות את העבודה, אם לא אתה תעשה מישהו אחר יעשה". הם הגיעו
ליד הדוכן. מביטים בטניה, דן רואה אותה, היא מחייכת מהספר שהיא
קוראת בו, הוא מחייך אליה בחזרה, למרות שהיא לא רואה אותו. אשר
ראה את המבט של דן "עזוב אותך, אל תיקשר" אמר לו אשר. דן הכניס
בו הרגשה שנשכחה מזמן, הרגשה שהעבודה שחקה ממנו.

אלון מתהלך ברחוב, הוא הולך מהר לכיוון הדוכן. פעימות הלב שלו
חזקות מתמיד. הוא מחזיק את האקדח בכיס, קרוב לגוף, והוא לא
מרגיש שהאצבע שלו בטעות שיחררה את הנצרה. אשר רואה אותו ויודע
שזה הולך להיגמר בקרוב. דן מסיט את עיניו מטניה, כמו
באינסטינקט, ושם לב לאלון המתקדם בנחישות אל הדוכן של טניה.
"תעשה משהו, תעשהו משהו"  דן לוחש לאשר.
טניה צוחקת ממשהו שהיא קראה בספר. דן מביט בה, כמו נפרד ממישהי
שהוא הכיר כל חייו. ועל אשר נוחתים ההבזקים. הוא רואה את הבכור
מבין התאומים של אלון נפטר מתת תזונה. הוא רואה איך לוקחים את
התאום השני מאישתו. הוא רואה את בעלה הטרי של טניה בוכה על
הקבר. הוא רואה את טניה נקברת.

טניה מורידה את הספר מהעיניים ומביטה באלון שנמצא מולה. "אפשר
לעזור לך?" היא שואלת. אלון עומד להוציא את האקדח מהכיס כשאשר
קם מהספסל, מביט לשמיים ומרים את ידיו בתנועה החלטית. הכל
נעצר, נפסק. חדל מלזוז. טניה עוד מביטה באלון, והוא עוד מחזיק
חזק באקדח, המכוניות עצרו, והאנשים הפסיקו לחיות לרגע. הכל
קפא. חוץ מדן שהביט באשר המום, והחליט לוותר על הדיבורים הפעם.
אשר התקדם אל דוכן הפיס. הוא ניגש לאלון, מעביר את ידו על
העיניים של אלון ועוצם אותם.
דן נעמד ליד אשר, הם לוקחים נשימה עמוקה ומביטים נפעמים על
העולם שעצר מלכת. אור נופל עליהם, והם נעלמים. העולם ממשיך
לנוע כרגיל.

אלון פוקח את העיניים. "אדוני, אפשר לעזור לך?" שואלת טניה
שוב. אלון מביט סביבו, לא בטוח מה הוא עושה מול הדוכן, הוא
מוציא את היד מהכיס ומוצא את עצמו עם חמש שקל ביד. "אתה רוצה
כרטיס חיש גד?" שואלת טניה. "לא" עונה לה אלון "אני צריך לקנות
לחם".