אי שם באחת ממפקדות צה"ל, אני יושב בשעת צהריים מול ערימת
המסמכים שעל שולחני. הדפים עוברים מול עיני אחד אחד, וגורלם של
החיילים המסכנים נקבע: זה ליחידת חימוש, זה לתחזוקה, זה סתם
נראה פוסטמה אז יהיה עובד רס"ר וזה סתם חתיך, אז נשלח אותו
לקריה.

ככל שעוברות הדקות אני שם לב שראייתי נעשית מטושטשת, עד שאני
מסיר את משקפי הראיה שלי, מעביר יד על הפנים, ונשען לאחורה
בכיסא. עיני נעצמות, והוא עולה בזכרוני: הגוף המושלם, השפתיים
המלאות, העיניים הכחולות והנוצצות שלו.

התמונות עוברות במוחי בזה אחר זה: אני מכיר אותו במסיבה ומתאהב
בו במבט הראשון, אנחנו נפגשים ויושבים בבית-קפה קטן כשהוא נועץ
בי את עיניו במבטים שאי אפשר להתחמק מהם, אנחנו במיטה מתנשקים
בלהט, ולאחר ההתפרקות האלוהית שמגיעה הוא נמצא בתוך זרועותיי,
כמעט חסר ישע, ואנחנו נרדמים.

צעקה איומה מעירה אותי מהפנטזיה הנפלאה שלי. המפקדת שלי עומדת
מולי וצועקת עלי בכעס רב "תצא כבר מהסרטים שלך ותתחיל
לעבוד!".

אני חוזר בכאילו לעבודה שלי, ומשנסגרת הדלת מסנן משפט נוסח
"תמותי כבר" לעברה. אבל הוא עדיין איתי, אנחנו עדיין מתחבקים
והשפתיים שלו עדיין צמודות לשלי בלהט הכמעט בלתי נשלט הזה.

אחרי כמה דקות הוא עוזב, ומפנה את מקומו לגעגועים שלי אליו,
לכעס על זה שלא רצה אותי יותר, ליאוש, לקנאה ולכל שאר הדברים
הרעים.

השעה חמש ואני הולך עכשיו הבייתה, אבל הוא לא. וכך גם לא הקודם
לו, וגם זה שהיה לפני הקודם לו. אתם מסוג העובדים המצטיינים.
מצטיינים עד כדי כך שלא מסיימים את יום העבודה שלכם לעולם.


(לכל האקסים שלי)