כשאני באמצע המדבר אני מרים חופן של חול
   מעבר לכל זעקות ה"הקשב" וטפיפת הנעליים הצבאיות
   אני רואה חול מתפזר ואת קרני השמש דרכו.


  כשאני רואה את קרני השמש מעבר לשקשוק הגלילון וריח השמן
  אני עף גבוה לעולם אחר שהיה פעם נחלתי השמורה, אישיותי
  ליבי.


 כשאני נזכר בליבי מעבר למדי הב' והמאג התלוי על כתפי אני
נזכר  בחדר האינטימי שלי עם בקבוק השיבס על השולחן, תנור
הספירלה, הלונגים שלי, המיטה ומעליה תמונה של תמימות מגידרה
מבולגנת מלאה כל טוב דחוס, עברי שעבר משכבר הימים הטובים של
הלב...

ואז,

תחת מעטה העילפון השרוי עלי בעקבות כל הרגשות, בשילוב עם המאג,
הנשק האפוד וזעקות ההקשב, אני נופל סחרחר ומחרחר על חול המדבר
הרך, שמנוגד בתכלית הניגוד עם כל הסובב אותי... נופל מקיא דם
ממאמץ אך בליבי חיוך על זכרונות של פעם.

ובסוף,

כשאני מתעלף אני רואה מולי תמונה אחת בלבד

מעבר לכל הצעקות "חובש" "חובש"  אני רואה תמונה שלך מחבקת אותי
ילדה

ואני כל כך כל כך מתגעגע