"הלילה... כן... מה יהיה הלילה... צריך משהו טוב, עבר עלינו
יום קשה, קשה מאוד," הוא מלמל לעצמו בעוד הוא מתרוצץ בקדחתנות
לאורך המסדרון הארוך המואר, שמשני צדדיו נמתחו מדפים ארוכים,
שעליהם היו מסודרים כרטיסים ענקיים. "אוי, זו לא דרך לעבוד...
כבר מזמן אמרתי שצריך למחשב פה את העסק... מי בימינו עוד עובד
על אנלוגי, אפילו צה"ל כבר ממוחשב... אבל אין, אין תקציב...
הכל בגלל המתמטיקה... מי בכלל צריך מחלקת 'ידע נרכש'?" הוא
קיטר בעוד הוא רץ הלוך ושוב במהירות גדלה. לפתע הוא נעצר, עצם
עיניים, והתרומם לגובה המדף העליון. הוא דפדף בין הכרטיסים
הישנים. "אולי אימה? משהו חזק ככה שינער אותו טוב," והוא שלף
כרטיס שהיה כתוב עליו בגדול 'יבבה 1'. "אח, הקלאסיים... כבר לא
מייצרים אותם היום כמו פעם. נו טוב, שיהיה קלאסי," והוא בחן את
הכרטיס מכל הצדדים, הרים וסובב. לפתע הוא שם לב שחומר ירוק,
עיסתי, נוזל החוצה מהכרטיס ומלכלך לו את הידיים, הסרבל, ואת תג
השם החדש שלו, 'נוש'. הוא העביר מבטים חטופים לאורך המסדרון
וראה שכמעט מכל מדף מבצבצת החוצה אותה עיסה ירקרקה, ובחלק
מהמדפים היא כבר התחילה לטפטף לרצפה. הוא אימץ את אפו...
הצחנה... ריח חזק של גועל... אבל לא, הוא לא היה בטוח מה זה.
בכל אופן, הוא החליט שעל כזה אירוע יש להודיע לממונים, ולכן
החזיר את הכרטיס למקומו, נחת על הרצפה, ומאחר שאת הטלפון עוד
לא תיקנו, הוא החל לרוץ ליעדו, כמו פעם, כשעוד היה שליח.
הוא זכר את המסלול בעל פה. עד סוף המחלקה, לצאת מהדלת, לאורך
המסדרון, שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, עד שמגיעים לאולם 'עיבוד
הנתונים'. הוא הגיע עד לדלת, ואז נעצר, ובשקט, כדי לא להפריע
לעבודה החשובה שמתבצעת שם, דחף מעט את הדלת, אך במקום קולות
התקתוק וההתלחשויות, נשמעו רק צעקות של גועל ובהלה. הוא תחב את
ראשו פנימה. בתוך האולם העצום היו כמעט מאה עמדות עבודה -
שולחנות שרוטים עם מכונות אפורות גדולות עליהן. אך הפקידים,
במקום לעבוד, היו עסוקים בלנגב את ידיהם ובגדיהם.
"איכסססס... זה על כל הידיים שלי, והחולצה החדשה," התלוננה אחת
עם משקפיים.
"איך אני אמורה לעבוד ככה, זה יוצא מכל המקשים," כעסה אחרת.
ובאמת, העיסה הירוקה שנוש נתקל בה במחלקה שלו הגיעה גם לכאן,
והיא נזלה החוצה מתוך המכונות האפורות, וכבר כיסתה את כל
הרצפה. נוש דשדש במהירות לאורך האולם, נזהר שלא להחליק, ויצא
מהדלת הימנית. שוב הוא רץ לאורך מסדרון, ועוד מסדרון, ימינה,
עבר שלוש דלתות ונעצר שוב. 'בקרת נזקים', היה כתוב על הדלת
הרופפת. נוש ניקה את תג השם שלו שיהיה שוב מבריק, סידר את
הסרבל, ונכנס פנימה. החדר הזה היה חדר פצפון, בקושי ארבעה
כמוהו יכלו לעמוד שם בנוחות. במרכז החדר עמד שולחן גדול, ועליו
היו מונחים בערמה בערך חמישים מכשירי טלפון בצבעים שונים,
שצלצלו ללא הפסקה. משני צידי השולחן עמדו שניים, תאומים, כל
אחד מחזיק חמש שפופרות צווחניות ומנסה להרגיע את המתקשרים
המודאגים.
"כן אדוני, אנחנו שמנו לב לבעיה, ואנחנו מנסים בכל כוחנו לטפל
בה," אמר הראשון.
"אנחנו יודעים שאתם לא יכולים לעבוד ככה, גברתי, גם לנו קשה,"
נאנח השני.
"מי? מאיזו מחלקה? גם אליכם זה הגיע? כן, רשמתי לי, אנחנו
נודיע לכם בהקדם האפשרי," חזר הראשון.
"מה? מה אתה אומר? אני לא שומע... משהו חוסם את הקו," צעק השני
לתוך השפופרת, ואז שמט אותה מידו, והבעה של גועל עלתה על פניו
- העיסה הירוקה טפטפה החוצה מהשפופרת ולכלכה לו את האוזן.
שניות לאחר מכן - וכל מכשירי הטלפון החלו לפלוט את העיסה
המגעילה, והצחנה הנוראית התפשטה בחדר. דקה ארוכה עמדו נוש
והתאומים בדממה שנוצרה עם הפסקת הצלצולים, כשצלצול נוסף נשמע,
הפעם מהטלפון האדום שעל הקיר.
"הפעם אתה עונה," אמר הראשון.
"בשום פנים ואופן, אני עניתי בזמן המשבר המתמטי בינואר," טען
השני.
"ואני עניתי בזמן ההתפרעות הגדולה בפברואר, אז עכשיו שוב
תורך," קבע הראשון.
"לא. לא מוכן... לא הפעם... שהוא יענה," אמר השני והצביע על
נוש, שעוד בהה בשולחן ובטלפונים שהפכו לירוקים ודביקים. שני
התאומים הרימו את הטלפון האדום מהקיר והניחו אותו בזרועותיו של
נוש, שהרים את השפופרת בזהירות.
"הלו?" אמר קול רועם-מתגלגל מהעבר השני.
"ש-ש-ש-שלום," גמגם נוש בעצבנות.
"מי מדבר בבקשה?" אמר הקול בתקיפות.
"נוש," הוא כחכך בגרונו, "ראש המחלקה ל..."
"המתן לקבלת המנהל הכללי בבקשה," אמר הקול, ואז נשמעה סדרת
צפצופים, שבסופה הקול המתגלגל התחלף הקול ישנוני-שקט. "הלו?"
"כן, שלום... א-א-אתה המנהל הכללי?"
"כן, זה אני. 'הריעו בקול למנהל הגדול כי הוא יפתור את הכל'.
אבל זה לא העיקר עכשיו. העיקר הוא שבדיוק קיבלתי דו"ח בנוגע
למקור הדליפה, מסתבר שזה בכלל במחסני הזיכרון. אז תאמר בבקשה
לטווידל-די וטווידל-דאם שיזיזו את עצמם לשם מהר, אם הם לא
רוצים שעד הלילה כולנו נשחה פה ב..." ואז נוש הרגיש משהו עיסתי
ודביק - גם האוזן שלו התמלאה בעיסה ירוקה שנזלה מהשפופרת.
"דליפה?" נוש שאל בהיסוס.
"כן... החומר הזה דולף מאיפשהו... מישהו פישל בגדול. אבל זה לא
משנה, מה הוא אמר?" השלימו התאומים אחד את השני.
"הוא אמר שהוא קיבל דו"ח, ומקור הדליפה הוא בכלל במחסני
הזיכרון, ושכדאי ש..." אבל הוא כבר לא הספיק לסיים את המשפט,
והתאומים זינקו מעמדותיהם, תפסו מפתח ברזל גדול שהיה תלוי
מאחורי הדלת, ופתחו בריצה מטורפת לאורך המסדרון, והוא
בעקבותיהם. עברו שלוש דלתות, פנו שמאלה, רצו לאורך המסדרונות
הארוכים, עברו דרך אולם עיבוד הנתונים, שבינתיים מפלס העיסה
שבו התרומם לגובה מדאיג, יצאו מהצד השני, פנו שמאלה פעמיים,
ולבסוף הגיעו לגרם מדרגות ספירלי, שירד וירד, והסתיים בדלת
ברזל עבה. התאומים הרימו את המפתח, ובזהירות כיוונו אותו לתוך
חור המנעול, ודחפו עד הסוף. נשמעה נקישה, והם החלו לסובב את
המפתח סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב, לבסוף המנעול השתחרר,
והדלת נעה מעצמה על צירים חורקים, ונפתחה לרווחה. לעיניו של
נוש נחשף אולם, שגרם לאולם עיבוד הנתונים להראות כמו חדר
שירותים. אולם ענק, שורות על גבי שורות של מדפים עמוסים
בניירות, תמונות, קלטות. התאומים כבר נכנסו פנימה כשנוש עוד
עמד בדלת, נדהם, תוהה בינו לבין עצמו איפה החביאו את האולם הזה
כל השנים. לבסוף הוא נכנס בעקבותיהם, כשהוא צועד בתוך שכבה דקה
של עיסה ירוקה, שהיתה פה מגעילה במיוחד... או אולי בעצם, טרייה
במיוחד. עמדת הפקיד היתה ריקה, ולכן השלושה החלו לשוטט בין
המעברים הרבים, מנסים לאתר את המקור. לנוש לא היה מושג מה הם
יעשו כשהם ייראו את זה, אבל הוא קיווה שהתאומים יודעים, למרות
שהוא לא היה בטוח לגמרי. בינתיים הוא הסתכל על המדפים העמוסים,
שהזכירו לו את המחלקה שלו, אוי כמה שהוא התגעגע אליה. איך הוא
בכלל הגיע למסע הזה? מה הוא בכלל עושה פה? הוא עוד לא הכין שום
דבר ללילה... ובעצם, אם לא ייפטרו מהנוזל הירוק הזה...
בינתיים נדמה היה לו שהם מתקרבים, כי מלבד הריח שהתחזק נשמע
קול של זרימה איטית, ומסביבה צעקות. בסוף, ליד מעבר מרוחק,
שנראה חדש יחסית, הוא ראה קבוצה גדולה של אנשים מתקהלים סביב
ארגז גדול, וכולם נשמעו ממורמרים במיוחד.
"זו בכלל לא פשלה שלנו, זו פשלה של הלב," רטן אחד בקול רם.
"תמיד מאשימים אותנו," הוסיף שני.
"למה בכלל אנחנו צריכים לטפל בחרא הירוק הזה? ומה זה בכלל?"
שאל שלישי.
התאומים הוציאו מהכיסים שני זוגות כפפות ומשקפי מגן, והתקרבו
לקופסא. בזהירות הם תפסו אותה, והורידו אותה לרצפת האולם.
קופסת עץ גדולה, סגורה, שמכל חריץ אפשרי בה נזלה העיסה
הירקרקה, בטיפות גדולות. התיבה לא היתה נעולה, והתאומים,
בזהירות מרבית, כאילו מדובר בתינוק, סימנו לכולם להתרחק, ואז
הרימו את המכסה. התיבה היתה, למעשה, מעיין של עיסה ירקרקה,
ופתיחת המכסה רק הגבירה את הזרימה, התאומים פינו קצת מהחומר
המגעיל עם הידיים, וכולם הסתכלו לבדוק מה כבר יש בתוך התיבה.
היה שם ספר מתמטיקה, שקית שוקו, פרח, שרבוט מקושקש על דף
מקומט, נשיקה על הלחי, שיחת טלפון. לא מהדברים שייגרמו
לקטסטרופות בכזה סדר גודל, אפילו נוש ידע את זה. וחוצמזה,
החומר הירוק לא הגיע מתוך החפצים השונים בתיבה - הם היו טבולים
בו, כן, אבל העיסה עצמה נבעה מהאין-כלום, מהריק. דקות ארוכת
בחנו כולם בהשתאות את התאומים שולפים החוצה מהתיבה, עצם אחר
עצם, מנקים אותם היטב ומניחים בצד. לבסוף התיבה התרוקנה מכל
תכולתה, רק העיסה הירוקה המשיכה לנבוע בזרם איטי וסדיר מלב
התיבה, מהכלום. חוסר האונים היה ברור עד כדי כאב, התאומים
גירדו זה את ראשו של זה והתאמצו לחשוב. הם ניסו לסגור את התיבה
- אך כבר אי אפשר היה; ניסו להפוך אותה - אך היא לא זזה; ניסו
לחפון בידיהם את מקור הנביעה - אך לא תפסו כלום מלבד עוד חומר
ירוק. בינתיים מפלס החומר הירוק בתוך האולם עלה ועלה, וכבר
כמעט הגיע למדפים התחתונים. הזמן עבר, אבל אף אחד לא ידע מה
זה, ומה עושים עם זה. לבסוף אמר אחד מהקהל שהצטבר מסביב, "אולי
צריך איזה ספרות עזר?" וכולם הנהנו בהסכמה. התאומים הנבוכים
התייעצו בינם לבין עצמם, ובדיוק כשהתכוונו לעלות חזרה למחלקת
'ידע מולד', נקישות מקל נשמעו מקצה המעבר.
"זה המעבר שלה," אמר קול קשיש, שהתחזק יחד עם נקישות המקל.
"אני בעצמי בניתי אותו לפני המון זמן. כשעוד הייתי צעיר. הנה,
כתוב, 'נבנה - ספטמבר 2000'," והוא העביר את אצבעו על החריטה
המוזהבת על דופן המדף. "אני ידעתי שזה ייקרה, ככה זה תמיד.
בונים בלי לחשוב מראש, מבססים חלומות על אוויר, לא פלא שהכל
הופך לדייסה. החבר'ה שבלב פשוט לא חושבים קדימה," הוא אמר,
כאילו לעצמו. הקהל ההמום צפה בו מתקרב, ולבסוף אחד התאומים שאל
אותו למעשיו פה. " אני פקיד," הוא השיב בחיוך, "בדיוק כמוכם.
אני פשוט ותיק. החומר הירוק הזה שאתם מתעסקים בו - זו תערובת,
לא בדיוק מוגדר. קצת עצב, קצת אכזבה, קצת כעס, גאווה שבורה,
והרבה מאוד קנאה. החומר הזה לא צריך מקור, הוא יוצא מהכלום,
מהאין, מנסה בכל כוחו למלא את מה שאמור היה להיות במקומו, אבל
בעצם הוא רק ממיס. זה גדל ותופח מעבר לפרופורציות, זה מסריח
ומכאיב ומכביד אבל אחרי שמתרגלים רוצים עוד. ככה זה עם קנאה -
ירוק, בוצי ומסריח. כמו נזלת אבל פנימי יותר, כמו נהר הירקון
אבל אישי יותר," הוא גיחך והמשיך, "לא תוכלו להיפטר מזה לגמרי
עכשיו, זה ימשיך לצאת מהתיבה הזאת עוד הרבה זמן. אבל אולי אפשר
לצמצם את זה קצת, הנה," הוא שלף מכיס המכנסיים בקבוקון שקוף,
וטפטף שלוש טיפות בוהקות לתוך התיבה. לפתע נפסק קול הזרימה,
ומקור הנביעה הצטמצם. העיסה הירוקה כמעט והפסיקה ולטפטף,
והתיבה נסגרה מאליה.
"מה זה החומר הזה?" שאל אחד מהתאומים.
"אה, אלה טיפות נחמה שהשגתי מהמחלקה לתיאום מוח-נפש. קצת
רציונליות, קצת תקווה, קצת אשליות, הרבה חברים ואמפתיה.
משתמשים בקצת וזה עובד כמו קסם," הוא אמר, ופנה ללכת.
"רגע," עצר אותו אחד התאומים, "מה אנחנו עושים עם זה עכשיו?
ומה עם מה שכבר יצא החוצה?"
"את מה שכבר יצא אי אפשר להחזיר. זה יישאר פה, ואם לא תהיה
הצפה מחדש זה יתייבש עוד מעט ותישאר רק אבקה ירוקה. בקשר
לתיבה, קחו אותה למחלקה היצירתית, שמה ידעו להשתמש בה כמו
שצריך, אולי הם אפילו יצליחו להשתלט עליה," הוא סיכם ולפתע
הסתובב. "ואתה, נוש,"
"אני?" נוש נתלש החוצה מהבהייה בתיבה הסגורה.
"כן, אתה. אם אתה רוצה למצוא חלום שאפשר להשתמש בו, אל תחפש
יותר מדי. את זה אסור לעשות, אסור לעשות הכל כדי לשכוח. לא
חלומות פז, לא מתוקים, לא כבשים - פשוט תשתמש במה שיבוא. אה...
ולמרות שזה יישמע קלישאה... תשאיר לו מקום לחבק אותה בחלום."