ההרים סובבים אותך. אש מפה, אש משם, ואתה עודך ילד קטן, שאנשים
גדולים נתנו לו רובה ביד ורישיון לרצוח.
היית, והלכת. ללא זכר, ללא התרעה.
היית לי אח, אהוב, אב ואליל. היית השמש שממנה סונוורתי, הגשם
שחדר למעילי, מלח הים שהרטיב את שפתי והאש שחיממה ליבי.
על השולחן מונחת תמונה. ילקוט גדול על גב צנום, תלבושת בי"ס
וחיוך שובה.
על השולחן מונחים פרחים. פרחים גדולים אבל נבולים, חסרי ריח.
ואתה במים, בבוץ, בלכלוך. רישיונך אינו מגן מפני רישיונות
אחרים. אותו חיוך נעלם מפניך. צעקות מסביב, סבל על פניך.
על המיטה מונחת אימא, חיוורת ושמלתה שחורה.
על הכיסא מוטל אבא. פניו מעוותים מהבכי, מסרבים לחזור למצבם
הקודם.
החברים סובבים אותך, רצים, צועקים. יריות מימינך, משמאלך,
מאחוריך, מקדימה.
אתה מחפש מקלט, אבל האדמה חלקה, ריקה, שוממת.
על הדלת מונח שלט במסגרת שחורה. תאריך לוויה, כתובת האבל, שם
הנפטר.
בבית ישנם אנשים מדברים אבל אני לא שומעת אותם.
אתה מצאת את מקלטך בגנו של אלוהים. אתה נופל לאדמה, בשקט, האש
שקטה, הרובה צונח, החברים צועקים,תלבושת החאקי מתמלאת בדמך.
אתה מחמם עכשיו את אלוהים.
ליד השולחן מונחת ילדה. מסתכלת בתמונות, מתבוננת בבני משפחתה,
נזכרת בך.
היית והלכת, ועכשיו אתה מחכה לי.