הרוח המדברית הצחיחה יצרה מערבולות קטנטנות בחול. זוחלים קטנים
חיפשו מחסה מהשמש הקופחת, ונאלצו להסתפק בפחית שימורים מעוכה
ודלוחה. שוטים, תוך 45 דקות החמה צלתה אותם במידה הניתנת
להגדרה רק כ'Toast-A-Licious'.
שתי נערות שכבו קשורות על פסי המסילה, זיעה קרה ניגרת מפניהן
ומרטיבה את חולצותיהן הלבנות והקטנות עליהן בכמה מידות. 'הה,
אילו מלונים', אמר אחד השודדים למשנהו, ומיהר לקטוף כמה משדה
המלונים הסמוך. הם לא ידעו מי הולך להגיע בכל רגע. מרחוק נשמע
שקשוק הרכבת...

השודד השני חייך חיוך חושף טור שיניים רקובות, כשלפתע נשמעו
קולות צעידה כבדים עולים מהדרך המתפתלת. זוג מגפיים מאובקות
השמיעו 'קלאנק קלאנק' מתכתי קצבי, והתחברו לגוף מסתורי עוטה
שחורים. הזר גיחך קלות, ושיחק עם קיסם העץ בפיו.
'מה לעזא...' הספיק השודד הראשון לפלוט בפליאה, בטרם פילח
הקיסם את ליבו. בתנועה חדה זינק הזר על השודד השני, הפילו ארצה
והחל לשפשף את קרקפתו בחוזקה. לאחר שעתיים ארוכות, שכללו גרירה
בחול, אכילת קקטוסים בכפייה וריקוד פלמנקו נואש, ערך השודד
חשבון נפש עמוק ונוקב והחליט שגן העדן חייב להיות יותר טוב
מזה.
הזר ניגש לנערות, הניד בכובעו וחייך בשרמנטיות. 'קוראים לי
ביל, ביל המשוגע.' אמר, תוך שהוא שולף את הקיסם בקלילות ותוחבו
חזרה לפיו.
'ממם...' אמרו נערות המלונים הכפותות.

אם היית נכנס ביום מן הימים לאחד מבתי המרזח הרבים של כפר
יונה, ודאי היית נתקל בתמונתו על הקיר. אם היית שואל את
הבארמן, לבטח היה מחייך אליך בנוסטלגיה ומשיב 'בוא'נה,
ג'ונסון, שתי משקאות חובה או שאתה עף מפה'.
לאחר שהיית מסרב בנימוס ונבעט החוצה ליד שיכור העיירה, היה הלה
מספר לך, בניגוד לרצונך, כי מדובר בביל המשוגע. 'יעני חיים
אבולעפיה המג'נון, איזה תמהוני.' פאוזה להקאה 'היה דווקא ילד
חמוד, אני זוכר, עד שהסתבך עם אחד מהכרישים בכפר יונה. הוא...
הוציא אותו מוועד הורים, אם אתה מבין' פאוזה לקריצה וצחוק זול
'מאז הוא התחרפן קצת, היה הולך מכות כל יום עם חתולים בכניסה
האחורית של סניף מק-דיוויד. דווקא היה ילד חמוד'.

ביל ידע כי יהיה זה האתגר הקשה ביותר בו נתקל מעולם, או לפחות
מאז מיצי הארורה. השמועות על חבורת החוליגנים, המשוטטת בלא מעש
ברחוב, גירו את דמיונו ושלהבו את רוחו הלוחמנית. 'כל התושבים
הללו, חייהם הופכים לסיוט בגלל כמה נערים שסטו מדרך הישר. זה
גורם לי לרצות לכפות אותם בשלשלאות עבות למתקן הקולה השכונתי,
ולהאכיל אותם אחד באבריו של השני.'
הגיע הזמן לשים לזה סוף.

הוא עמד שעות מול המראה, ולבסוף בחר בכובע הסגול-כתום. מאיסוף
מודיעיני מדוקדק שערך יום קודם, ידע ביל בדיוק באיזו סימטה
למצוא את חבורת הסוררים. מבטו עקב אחריהם ממרומי מרפסת הקומה
השנייה של סבתו, תנועותיו גמישות וגופו דרוך. ואז, כפי שתכנן
מראש, זינק ישר אל מרכז החבורה וניסה להפעיל את מכת המוות על
מנהיגם.
'הי, חבר' אמר זה וניקה קלות את משקפי הראייה שלו 'מי אתה ומה
הקטע עם דקירות הקיסם? זה ממש מציק?' אולם ביל, גפיו התחתונות
שבורות מהנחיתה, לא אמר נואש ועבר לתכנית החלופית. נסיונו ללפף
עצמו סביב קרסולו של מי שהחשיב כסגן הפרחחים לא הרשים אותם
במיוחד, והם התפנו מעיסוקים, משחק קלפי פוקימון סוער, על-מנת
לחבוט בו נמרצות.

ביל שכב בסמטה. מכורבל בתנוחת עובר ורועד. הלילה כבר ירד,
ערפילי וקודר. ורק עתה שם לב לפחי האשפה המרובים במעבר החשוך.
בזווית עיניו קלט את חתולי הסמטה מתחילים להאסף סביבו.
'זה הולך להיות לילה ארוך', חשב.