[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
סדרה חולית

כביש חיפה תל אביב החדש, קצת לפני בית החולים הלל יפה.  אנו
חולפים ביעף בדרכנו השגורה לצפון, לא מביטה לאחור. היו שנים
שקטע זה של הכביש ריגש אותי מאוד. לפני שנים נהגתי להצביע על
החולות, "אתם רואים. כאן הייתה הסדרה שלי... אז כשהייתי חיילת
בצה"ל." נדמה לי שלא הבינו, הבנים שלי, על מה אני מדברת. היום
כשאני חולפת על פני הגבעות. הם כבר יודעים  מה זה צה"ל. להם
כבר לא צריך להסביר.

היום נתתי לזקונים שלי לנהוג ברכב החדש. בדרך כלל נוהג כמו
מטורף, אז  אם הוא ינהג כשאני בסביבה, אולי יאט קצת מעופו
ואולי, אם יהיה לי מזל זה ידבק בו?  אני יודעת שאני טבולה
בחלומות אימהיים.  אוי כמה שאני מכירה אותו ואת עצמי. שום דבר
כבר לא יעזור? צריך יהיה לקחת אותו לבית לווינשטיין לסיור . זה
תמיד מפחיד אותם לקצת.

אני מתרווחת לי במושב העוזר לנהג. משתדלת לא להוציא הגה. אבל
גופי עובד שעות נוספות. אל תהיי כל כך מתוחה, הוא מחייך אולי
את רוצה לנהוג? מרפה את הרגל מהאין ברקס, עוצמת עיניים כישנה.
מחשבותיי נודדות אל עבר הגבעה המוריקה.


"האויב מימין, פול..., האויב משמאל,   פול"... ואני, עם עוד
כמה מטומטמות נופלות ממושמעות, על הברקנים, על ערמת החול.. על
אבנים חדות. אחרי כחצי שעה של תרגולת. אני כבר מספיק מנוסה,
מחפשת  שטח נקי לפני שאני נופלת.  ביום השני גם לומדת שכדאי
מאוד שקנה הרובה יהיה תמיד מכוון למעלה, שלא יאכל יותר מידי
אבק.  כל הפלנליות מזמן אזלו. והגופיות הלבנות הפכו זה מכבר
מטליות לניקוי הקנה. אם אימא שלי הייתה רואה מה אני עושה
מהגופיות הלבנות הצבאיות...

הסדרה של סוף הטירונות, תודה לאל שזה הולך ונגמר. גם המורל. כל
כך טיפשי לרוץ בשדות ולפול על שיחים קוצניים. כל ההתלהבות
שדרבנה אותי  לפני הגיוס לצה"ל, לקצץ  שערותיי, להתמסר לרעיון,
נעלמה זה מכבר. מה לעשות לצה"ל יש תכונה כזאת. עשה את זה לי,
לפני שנים. וממשיך במסורת. לשני הבנים כבר  רשימת ייאוש מוכנה.
אצל הגדול זה 174 יום שהם  4176 שעות שהם...  טוב נעזוב את
החשבון. הבנתם את הרעיון.

איזה מטומטמת. ואחרי שאגמור לרוץ מה יעשו איתי? יתקעו אותי
באיזה משרד להכין קפה ולהיות נחמדה? כל שרירי מתקוממים כנגד
המחשבה. בסדרה הזאת על חופי חדרה אנחנו רק עסוקים בשטויות,
ריצות, הקפצות, צפרות, תרגילי ת"ש וניקוי רובים. טוב יש גם
אקסטזת האזנה לציונות דביקה עם קפה בחול ובלי מים, בכלל בלי
מקלחות.  יש כמה שמשדשים בהן אבל עד שמגיעים המים הם כבר
קולחין. בחיי מביאים לי את הסעיף כאן.

כשמגיע זמן תרגילי התגנבות יחידים על איזו גבעת אויב דמיונית,
אני  מצטרפת לכיתה אחרת שעושה דרכה על השביל ומגיעה לגבעה על
מנת לכבשה, מבלי שיזהו אותי. כמובן, לא מקבלת אפילו צל"ש על
חכמתי כי רבה. היית צריכה להתגנב בשכיבה, כמו כולם אומרת
צבייה.  זו עם החזה הנפוח, ודרגת הסמל המתנוססת על שרווליה. כן
יש לה  גם שפתיים כאלה בולטות כאילו דבורה נישקה אותן לא
מזמן.

ביום הרביעי אני מסובבת את הקרסול, לא בכוונה, אבל זה נותן לי
שחרור מריצה. ,טוב," אומרת צבייה, "תישארי היום לשמור על
המאהל."

אני שואלת אתכם, כמה זמן אפשר לשבת בלי לעשות כלום? אפילו
שהרגל קצת מציקה לי, אני קמה. מה לעשות יש לי תכונה כזו
שמעצבנת את כולם. לא יכולה לשבת בשקט מבלי לעשות כלום. אתם
יודעים כזה מום גנטי. אז אמתח קצת את האוהלים. נחסוך עבודה
משאר הבנות שמתרוצצות עכשיו בחולות בחגור מלא, צבעי הסוואה
וקוצים בכל המקומות הנכונים.

מתחתי כבר שלושה אוהלים. ישרים כמו סרגל. אני מרימה אבן קטנה
זורקת על האוהל. האבן מקפצת כמו שצריך. יש, אני חושבת לעצמי
וניגשת למתוח את האוהל הבא.

איזה אהבליות, אלה לא יודעות איך תוקעים יתד. האוהל שלהן עומד
להתמוטט. אני מסתובבת. מושכת את היתד ומנסה לתקוע אותו שוב כמו
שצריך. בלהט העשייה איני מרימה אבן כמו שלמדו אותי ואמהלה. אני
חשה כאב עד ביד שמאל. ורואה משהו בורח...

"נכש אותי," אני מתחילה לצווח, "נכשו אותי..." אי משם מגיעה
צבייה הסמלת, כפתורי חולצתה פרומים שלא לפי התקן הצבאי. מה את
צווחת היא שואלת בדאגה. "הוכשתי," אני עדיין מצווחת.  לוקח
לצבייה זמן לסגור את כפתורי חולצתה ולהבין...  

דוהרים בג'יפ צבאי פתוח אל בית החולים. הצבא לא דואג להעמיד
אמבולנס ליד כל מאחז  של כמה בנות שמנת. מזל שבית החולים קרוב
ושעכשיו בוקר והכביש פתוח לרווחה.

אני כבר רואה את עצמי שוקעת באדמת חמרה אדומה או לכל היותר
מבלה את שארית חיי ללא יד. בחדר מיון מתנפלים עלי שלושה מעילים
לבנים וחצאית אחת פחות לבנה. לוקחים סימנים חיוניים מביטים ביד
ומתחילים בתחקיר בטחוני. "מה ראית, ולמה הרמת אבן והאם היה
גדול, קטן עם זנב, באיזה צבע?"
"אני לא זוכרת. נדמה לי צהוב גדול."
"עקרב? עקרב צהוב?"
"עקרב? יכול להיות יותר גרוע, אבל היד כואבת."

"נו," מחייך אחד המעילים עם שרידי מבטא איטלקי, בטח בוגר
בולוניה-המקום למוכשרים, עם הורים עשירים. "טוב. תישארי כאן
נראה." בשלב מסוים מתחיל להתעניין בריאות שלי במקום ביד. נו,
זה סימן שאשאר בחיים. הנשימות שלי הופכות עכשיו קצת יותר
סדירות. אבל רק קצת כי לבולוניה  יש ריח של אפטר שייב מאוד
נעים.

לפני שאני עומדת לקבל מכתב שחרור שואל מיסטר בולוניה, "תגידי
לי למה את צולעת?" ולפני שאני מספיקה להגיב, הוא כבר ממזמז לי
את הירך, איפה שלא כואב וגם את הקרסול  ששם מאד כואב ושולח
אותי לצילום." נא לחייך ולא לזוז."

עכשיו אני עדויה בגבס, לתפארת מדינת ישראל, מקצה האצבעות עד
מבוא עולם. כבד, רטוב וקר ואפילו לא התקלחתי. רק פגעו קשות
ברכוש צה"ל כי לבולוניה אין זמן מיותר לבזבז ובמקום לאפשר לי
להוריד מכנסיים כמו שצריך הוא פשוט קורע אותם בשיניו. אם זה לא
היה חדר מיון אפשר היה לקרוא לזה... טוב נניח.

את הלילה אני מבלה עם הרגל למעלה במיון. משחקת קלפים עם
התורנים. קפה שחור, שקשוקה שמנונית ובכל פעם שאני רוצה סיגריה
מגלגלים אותי החוצה אל הירח. מזל  שבבוקר בולוניה הלך לישון
ואין למנהל המיון על מי לצעוק, על הפגיעה ברכוש צה"ל
(מכנסיים) ועל בזבוז חומרי חבישה יקרים כמו גבס על
רגל-שלא-צריכה-גבס. מנסרים הכל. רוחצים חצי רגל. במים חמים
איזה כף. חובשים בתחבושת ענקית כאילו אני פצועת קרב ומחזירים
אותי לשדה. השתגעו לגמרי שם בצה"ל.

משהו אחד טוב יצא מכל הסיפור. הניסיון הקרבי שלי בחדר מיון
מזכה אותי במסדר הדמעות בנקודות זכות  וכך אני מוצאת עצמי מבלה
את המשך שירותי הצבאי  ביחידת רם שתיים, שוכנת קבע בתל השומר.

טוב זה דבר יחסי. עכשיו במקום להכין קפה למפקד עלום שם עם
עודפי הורמונים ויד שכל הזמן מלטפת בשר תותחים רך, אני מלטפת
חיילים פצועים. מביאה להם עיתוני בוקר ומקבלת את ההודעות על כל
החיילים שנפגעו. כל זמן שזה שקט זה טוב. אבל אחר כך פורצת
מלחמה וכבר לא עליז כל כך...


מבלי שאשגיח אנחנו בחיפה. וואו כמה מהר חולף הזמן. לחשוב שכל
זה קרה עוד לפני שאתה נולדת, אני מלטפת את ברכו של היקיר.
"נהגת יופי. כל הכבוד..."  ובלב אני חושבת, רק שלא תפרוץ עוד
מלחמה, אבל בשביל זה לא צריך להיות ברם שתיים.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק רציתי להגיד
ש




אחד שתמיד
קוטעים אותו


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/01 12:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה