הילד ההוא שבצד, הוא יושב שם כל הזמן, בקצה של האוטובוס, בכיסא
שלפני שורת הערסים.. כמו משהו תמידי. כאילו שאם העולם היה
מתהפך הייתי יכולה להסתכל אחורה על הכיסא שלפני שורת הערסים,
לראות שהוא שם וישר להירגע..
גם בלי קשר לעובדה שהוא נמצא שם יש לו מן מראה מרגיע כזה.
עיניים ירוקות שאפשר להפליג בתוכן לשבוע ושפתיים דקות ועור לבן
וחלק.. כמה פעמים הייתי יושבת לבד באוטובוס כמה שורות לפניו,
עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמי באה אליו ומדברת איתו...
ומדברת.. ומדברת... ואז הוא היה עונה לי בקול עבה וגברי מנוגד
לחלוטין מהפנים השבריריים שלו והייתה לנו שיחה. אמיתית, ארוכה
כזאת, לא רק משהו כמו "מה השעה" ותשובה... מן שיחה מלב אל לב,
משהו שלא הייתי עושה עם אף אחד חוץ מעם עצמי עמוק עמוק בלב,
וגם זה לעיתים רחוקות.

לפעמים הייתי משתדלת לראות אותו בבית הספר, מסתובבת בהפסקות
כמו מטומטמת בלי מטרה ועם העיניים הייתי חוקרת אנשים משוחחים
וציורים על הקירות. הכל כדי למצוא את הילד ההוא, הילד ההוא
שבצד, שמסתבר שאף אחד לא מכיר. הרוח של בית הספר. כלום.
ובאוטובוס חזרה הביתה, הוא שוב שם, יושב עם הפרצוף הבוהה שלו
אל הקדמה של האוטובוס, ששם, כרגיל, יושב לו אותו נהג האוטובוס
הקשוח "שמשון העצבני" הם קוראים לו.. כמובן... עם ילדים כמו
בבית הספר שלנו, איך אפשר לא להתעצבן? בלתי אפשרי..
ומאחורי אותו ילד מסתורי, שוב אותה חבורת ערסים לעגניים
שצוחקים בינם לבין עצמם ושורקים לכוסיות באוטובוס. ושוב, אותן
הכוסיות מגיבות בהבעת פנים נחרדת או בצחוק מלגלג וחוזרות אל
חברותיהן בשורה לידי.
ולידי, בכיסא, כמו בכל יום יושבת טליה.. אחת מהילדות הקטנות
יותר, חברה של אחותי שאני מבקשת לשבת לידה כל פעם כשאין לי
מקום.. תמיד נראה לי שיש לה חשק לומר לי שהיא שומרת מקום לאחת
מחברותיה אבל אינה אמיצה מספיק לומר לי את זה. אז כל פעם
בנסיעות היא מסתכלת בקנאה על חברותיה הצוחקות והמפטפטות
ברביעיית הכיסאות הראשונה באוטובוס וכשהאוטובוס עוצר היא רצה
אליהן במבט של הקלה ושואלת על מה דיברו. הכל חוזר על עצמו, מדי
יום ביומו כולם ממלאים את תפקידם בחיים. באחריות כזו וכזו
עקביות שכמעט ואין שינויים בתוכנית. שוב ושוב ושוב  ושוב...
איזה מן מעגל קסמים אידיוטי שאי אפשר לשבור. זה בדיוק למה אין
לי את האומץ לקום ולדבר עם הילד ההוא שבצד וזה בדיוק למה טליה
לא יכולה לקום ולומר לי שהיא שומרת מקום לרוני או מיכל או
מישהי אחרת מחברותיה וזה גם בדיוק למה אף אחת מהכוסיות כביכול
לא תקום ותצעד אל עבר הערסים המפטפטים. לעזאזל, אפילו המקומות
באוטובוס כמעט ואינם משתנים.. איזו פריצת דרך! איך יכולתי
לעלות על דבר כל כך סודי... כל כך אסור וקדוש. עכשיו, יהיה
עליי לשבור אותו, את מעגל הקסמים המעיק הזה. לטובת כולם, מחר
באוטובוס אני אקום ואלך לדבר עם ההוא שיושב בצד. אני אעשה את
זה וארגיש טוב עם עצמי.. לדעת שהרסתי לכולם, או לפחות לעצמי,
את השגרה היומיומית המעצבנת הזו, שתמיד קיימת, תמיד מאיימת
עליי.

אז קמתי ביום שאחרי, מאושרת ושמחה בניגוד לשאר הימים שקדמו
ליום הזה. קמתי, בלי להתקלח ולאכול ארוחת בוקר קטנטונת ורצתי
לאוטובוס באיחור קל. חיכיתי להסעה עם אותם האנשים שתמיד מחכים
איתי.. תמי, הילדה המשקפופרית החמודה שעומדת בצד וקוראת ספר.
איתי, הנער הגבוה והרזה שעסוק בלדבר עם דני, ילד נמוך
ובלונדיני, על משחק הכדורגל של אתמול. שחר, נערה שמנמונת
וחייכנית שיושבת בצד ומעשנת כל פעם שההורים שלה לא נמצאים.
עומר, הפריק החמוד שלובש בגדים שחורים, מעטר את תיקו במסמרים
ושומע מטאל עצבני באוזניות וכמובן, מיטל וחברותיה שתופסות את
כל כיסאות התחנה ומפטפטות בינן לבין עצמן על יום שישי שעבר.
ואני. כן, גם אני נמצאת שם.. עומדת בצד כמו צופה ומסתכלת על
כולם בסקרנות.. עוברת במבטי מאחד לשנייה ומתחקרת אותם במוחי.
הפעם ניסיתי לזכור איפה כל אחד מהם ישב בהסעה, לבדוק אם אני
זוכרת. את תמי מיקמתי בכיסא מאחורי הנהג, ליד מתן, הילד
המתבודד. איתי ודני ישבו כרגיל במקומם במושבי הערסים, יפטפטו
וישרקו למיטל וחברותיה שישבו בשורה לידי. שחר תתיישב מתבודדת
לבדה בכיסא הרביעי משמאל, המלוכלך שאף אחד אחר לא יושב עליו
ועומר.. רק את עומר לא הצלחתי למקם. עומר היה מאלה שהחליפו
מקומות מדי פעם, קפצו מפה לשם... הוא היה רחוק מהשגרה ומכולם,
שקוע במוסיקה שלו ולא במה שקורה סביבו. שמחתי לראות שיש גם
כאלה והצטערתי שרק היום החלטתי לשנות משהו.
והאוטובוס לא הגיע.. כרגיל, מאחר בחמש עשר דקות. אז לקחתי
יוזמה, קמתי ממקומי הקבוע על רצפת התחנה, ליד החלון השבור
ופניתי בשיחה אל תמי.. היחידה שהייתה עם שעון בתחנה חוץ ממני.
זכרתי להסתיר את שלי היטב מתחת לסוודר כדי שלא אראה חשודה
ואמרתי "תגידי, תמי, מה השעה?" והיא, הרימה אליי באיטיות את
מבטה, מתנתקת מספרה ומעולם הדמיון שהייתה תקועה בו הרבה יותר
מדי זמן, הסתכלה בשעונה ואמרה "8:07" וחזרה אל ספרה. כלום, שום
ניסיון ליצור שיחה מעניינת.. חבל. מלמלתי תודה מבולבלת והתחלתי
לחזור למקומי הקבוע, מאוכזבת, כששמעתי קול דק קורא מאחוריי
"איך ידעת איך קוראים לי?" בהפתעה מוחלטת הסתובבתי וראיתי את
תמי מביטה בי בעיניים חוקרות, גדולות כאלה וחומות, שואלות.
"אהה.. אני חושבת ששמעתי פעם מישהו מדבר איתך.." אמרתי בחיוך
וחזרתי לעמוד לידה. היא סגרה את ספרה והכניסה אותו לתיק "ואת..
את יעל, לא?" השינוי שלי בשגרה מתחיל! חייכתי לעצמי בלב ועניתי
"כן, זאת אני.. נעים להכיר... כבר שלוש שנים אנחנו יחד באותה
השכבה.."
"כן... נכון, מוזר שלא שמתי לב. אני לא כל כך אוהבת את השכבה
שלנו" אמרה והצביעה עם עיניה לכיוון מיטל.
"מי כן אוהב אותם?" שאלתי במן הבעה נגעלת.
"הם עצמם.. כמובן, הנה.. ההסעה מגיעה".
והיא הגיעה.. הרגשתי כל כך גאה בעצמי על המיני שיחה הזו ועליתי
עם תמי לאוטובוס והפעם, לא התיישבתי ליד טליה. רציתי לתת לה את
החופש לשבת ליד חברותיה וקצת לדבר עם תמי. טליה ראתה שהתיישבתי
בשורה מלפניה שהייתה ריקה קודם לכן ושמה את תיקה על הכיסא
לידה, כאילו היא שומרת לאחת מחברותיה.
אני ותמי דיברנו עוד קצת בהמשך הנסיעה, בעיקר על מיטל ושאר
האנשים בשכבה. היה נחמד לחלוק את זה עם מישהו שחושב בדיוק
כמוני. ובאמצע השיחה, הסתכלתי אחורה, עברתי בעיניי על טליה
ורוני שהתיישבה לידה והגעתי אליו. הילד ההוא שבצד, עדיין יושב
שם ומשקיף על כולם בעיניו הגדולות והירוקות. הפעם היה לי מעט
יותר אומץ ושאלתי את תמי "תגידי, תמי, מי זה ההוא שיושב שם
תמיד?" הצבעתי עליו בקטן כשהוא לא הסתכל ותמי אמרה "אהה.. גיא?
הוא איתי בכיתה, טיפוס שקט כזה, בערך כמוני, מקבל מאיות כל
הזמן ואף אחד לא מתעסק איתו.. למה? מה יש לך איתו?" "כלום,
כלום!" מיהרתי לענות "הוא סתם מסקרן כזה..." תמי חייכה אליי
בפנים שאמרו "שובבה.." והעברה לדבר על נושא אחר.

כל היום הסתובבתי עם תמי והרגשתי גאה בחברה החדשה שהרווחתי..
אפילו סיפרתי לה על תיאורית מעגל הקסמים שלי ושמחתי לראות שהיא
מסכימה לחלוטין ואפילו חשבה על זה כבר קודם, זאת כבר הייתה
שבירת שגרה מצוינת ליום אחד ובלילה הלכתי לישון עם חיוך גדול
על הפנים, מדמיינת את עצמי למחרת, פונה אל גיא בדיוק באותה
הדרך שבה פניתי אל תמי ומדברת איתו.. ומדברת... ומדברת. וככה
נרדמתי.

למחרת באוטובוס אמרתי לתמי שאני הולכת לדבר עם גיא. היא הניחה
שאני רוצה להתחיל איתו וישר הזהירה אותי שהוא מן טיפוס מוזר
כזה ושאני אזהר לא להיאנס (בצחוק..) ואהיה ישירה ואמיתית.
ניסיתי להסביר לה שאני לא מתחילה איתו, עוד מאתמול, אבל זה לא
עזר. אז זרמתי. והלכתי לגיא, עם השעון בתוך הכיס ומבט מסוקרן
בעיניים. כבר הייתה לי תוכנית, בדיוק כמו עם תמי.
"גיא, תגיד, מה השעה?" שאלתי במן אגביות כזאת, כאילו סתם עברתי
בסביבה ושאלתי. "אין לי שעון, יעל.. אני בטוח שהשעון שאת
מסתירה בכיס יודע"
"כן, אני מניחה שהוא יודע.. שכחתי ששמתי אותו בכיס" אמרתי
בחוסר נוחיות והוצאתי את שעוני מהכיס, מתכוננת לחזור למקומי.
"תרצי לשבת כאן?" אמר בקול דקיק אך עמיד כמקל במבוק וחייך,
"אהה, כן, כן.." אמרתי והתיישבתי, "אגב, איך ידעת מי אני?"
"אני מכיר את כולם פה.. כבר כמה שנים שאני איתך בבית הספר, וזה
מעניין לחקור את כולם מרחוק, אני אף פעם לא באמת שם, את
מבינה?"
"אני חושבת שאני מבינה.. אתה מתרחק מכולם, שמתי לב לזה לפני
כמה ימים, גיליתי שאתה קיים"
הוא חייך והעיניים הירוקות שלו נצצו "טוב, הגיע הזמן לא?"
הפסקה קלה. שתיקה. והוא חוזר לדבר "כל יום אותו הדבר.. כמעט
שום גבר לא משתנה... אפילו המקומות באוטובוס בקושי משתנים. זה
כמו תבנית שחוזרת על עצמה ולפעמים, לפעמים יש אנשים חופשיים
בתבנית הזאת, או.." עשיתי פרצוף מבין, אולי הוא פירש את זה לא
נכון כי הוא שתק.
חיכיתי שהוא ימשיך לדבר.. אולי לפחות יחזור לשיחה קצת פחות
מתקדמת, משהו בסגנון "מה השעה" ותשובה. אבל לא. הוא שתק.. חזר
לתוך התבנית הזאת ונעלם לתוך עצמו ואפילו אני, עם כל התחמונים
שצצו לי בראש ביומיים האחרונים לא חשבתי על משהו שאוכל להגיד
כדי שיחזור לדבר.. כדי ש... אני אפילו לא יודעת למה. למה רציתי
בכלל את השיחה הזאת? שתקתי גם אני.
האוטובוס הגיע לבית ספר וירדתי משם. מסתכלת ימינה ושמאלה לחפש
אחרי תמי, אולי אני אדבר איתה. אשאל אותה משהו על גיא. לא
מצאתי. גם היא נעלמה לי. וגיא, הוא בכלל כבר לא היה שם.
עמדתי כמו מטומטמת עם הפנים לאוטובוס עד שכל הילדים הצוחקים
והדוחפים יצאו, הדלתות נסגרו לי בפרצוף ונעלמו גם הן. האוטובוס
נסע. נשארתי לבד. בלי גיא, בלי תמי, בלי כלום.

גם בימים שאחר כך לא מצאתי אותם. לא את תמי ולא את גיא, נעלמו
לגמרי. ואני, לי לא היה את האומץ לחפש אחריהם. ככה בחמש שניות,
בגלל אי הבנה קלה, נהרס כל הגשר הדק שניסיתי לבנות אל מחוץ
לתבנית. נהרס ונפל בחתיכות עץ קטנות לאגם הלוהט של מעגל הקסמים
הזה.
מאז ניסיון הפריצה הבלתי יוצלח הזה לא היו לי עוד ניסיונות
פריצה עד מותי. כל חיי עברתי ממסגרת למסגרת, ממעגל למעגל חדש
קצת יותר מתוחכם, מתבנית ישנה לתבנית חדשה.

מעניין מה היה קורה אילו היה לי קצת אומץ.. אילו לכולנו היה
קצת אומץ תארו לעצמכם לאילו דרגות חדשות של חיים היינו
מגיעים?
אז אל תלמדו ממני, תעזו.
קצת יותר.