New Stage - Go To Main Page

ליידי בלוז
/
שאלה של מקצועיות

שוש התעוררה מוקדם מהרגיל. החלום ההוא שוב בא להטריד את
מנוחתה, החלום שבו היא גרה בבית חדש עם קהל לקוחות קבוע. כבר
מזמן חזרה שוב להיות שוש. הייתה איזו תקופה שהייתה יסמינה או
יסמין, אבל זה עבר לה. לא הצליחה להתרגל לשם אז חזרה להיות
שוש, כמו אז לפני שנים. סתם שוש.

הציצה בשעון, עוד מעט יגיע שמעון. שמעון תמיד בא בבוקר, לאכול
ארוחת בוקר לפני שהוא יוצא לסיבוב. ואם בא לו, הוא עושה גם
אצלה סיבוב, חפוז כזה. אחר כך אומר יפה תודה, כמו תמיד ומשאיר
לה משהו תחת הכרית. בזמן האחרון העסקים לא הכי איי יי יי, אז
הסכום תחת הכרית לפעמים לא מכסה אפילו את הקרואסונים של בוקר.
לא נורא, לפחות מארח לה חברה. מספר לה איזה בדיחה חדשה, ששמע
בתחנת המוניות, מצחיק אותה עם התיאורים של הלקוחות.

אחר כך אחר הצהרים, יגיע מר קורנבלום. טוב הוא כבר מזמן שלא,
אחרי ההתקף לב שעבר. אז הוא כבר קצת מפחד. אבל ממשיך לבוא,
כנראה מתוך הרגל. היא עושה לו תה על נענע כמו שאוהב וסנדוויץ'
עם גבינה לבנה. על הצהובה ויתר מזמן, אחרי שאמרו לו שיש לו
כולסטרול גבוה. גם כבר לא משלם. אבל מידי פעם מביא לה עוף,
לפעמים צלעות אם היה לו איזה יום טוב.

הייתה כבר מזמן צריכה להפסיק איתו, אבל ממשיכה מתוך הרגל. פעם
עוד קיוותה שיהיה לה מספיק כסף, כדי שתוכל לעבור לדירה יותר
גדולה, יותר קרובה למרכז. ופעם תכננה אפילו להפוך להיות נערת
ליווי באיזה מלון מכובד בחדר יפה עם שירותים ומקלחת. לקוחות
קבועים שמריחים טוב ולבושים בחליפות שלושה חלקים. אבל עכשיו?
אולי איבדה את היכולת שלה? אולי כבר אין סיכוי שתהפוך להיות
מקצוענית אמיתית?

"שמעון תגיד, איך אני, טובה?"
שמעון מציץ בה מזווית עין, תוך שהוא לובש בחזרה את המכנסיים
שלו, רוכס את הרוכסן באיטיות. מתכופף ונושק לה בעורף איפה
שאוהבת. "את הכי טובה שלי," קורץ לה.
"לא באמת," היא מנערת אותו. "תענה לי אני טובה? אתה חושב שאני
מקצוענית?"

לשמעון בא עכשיו להחטיף לה איזו סטירה, לזכר ימים עברו, כדי
לעשות לה ממש את היום . הוא מרים יד, אבל זה עובר לו. היד שלו
קצת כואבת מהמזוודות שסחב אתמול לתיירים.
"תראי את בסדר. את לא רואה? אם היית לא טובה, הייתי ממשיך
לבוא?"
משום מה זה לא מספק אותה. השאלה עדיין מנקרת. עד כמה היא באמת
עדיין שווה משהו ?

אחרי שהולך, היא מכרסמת את שארית הקרואסון שהשאיר אחריו. קוראת
את עיתון הבוקר שגם השאיר, כך מתוך הרגל. עיניה קולטות מודעה:

טיפול בחרדות, הפרעות בשינה, מתחים. לפיתוח הפוטנציאל האישי
וכישורי הצלחה. טיהור עולם הרגש ממשקעי העבר. הצלחה מובטחת.
      מפגשים חד פעמיים בכל יום שני ורביעי במתנ"ס.
                 לא יקר. תנאי אשראי נוחים.
בהנחיית מר אהוד גרישנטיין MA GA, וד"ר חניתה הר סגור. Ph.D.
                     אין צורך בניסיון קודם.


היא קוראת שוב את המודעה. יכול להיות מעניין. אולי אצלה זה רק
חרדה? חרדת תפקוד. מה יש לה להפסיד? היא מרימה טלפון. הלב שלה
קצת דופק. כן, גם לה קורה לפעמים.

"כן, זה המתנ"ס, רציתי לברר בקשר לקבוצה..."
"תבואי היום, יש קבוצה בין שבע לעשר."
"אה..."

"טיפול חד פעמי, אפשר יותר אם לא יספיק לך. עד שלושה מפגשים
באותו מחיר."

"וואו זה כבר נשמע יותר מעניין." שלוש במחיר של אחד , ואולי לא
שווה? מה שלא עולה לא שווה, נזכרת באבא שלה...
"נא להגיע ברבע לשבע על מנת למלא טפסים...את רוצה שנרשום אותך?
אם תתחרטי, רק תודיעי לנו שלא תתפסי מקום..."

כמה מקום כבר יכולה לתפוס?

"לא, לא. תרשום אותי , אני יבוא בזמן. אני מבטיחה."

בשעה שש היא כבר מוכנה. לבשה את בגדי העבודה שלה. חצאית עור
מיני, קצת צרה עליה אבל מבליטה כמו שצריך. למעלה החולצה השחורה
כן, זו החצי שקופה. מתחת חזייה לבנה נו, טוב השחורה בכביסה. יש
לה רק שתיים פוש אפ. חבל שהשחורה בכביסה, הדנטל שם הרבה יותר
יפה.
מסתכלת במראה ומחייכת לעצמה. לא רע. לא רע בכלל. אחר כך מרגישה
שקר לה ולובשת מעל לכל את הסוודר השחור. לא הכי יפה שבעולם.
אין דבר. בפנים תוריד אותו.

ממלאה את כל הטפסים. שם, שם משפחה. מתלבטת אם להשתמש בשם
המקצועי שלה יסמין שרביט. בסוף מחליטה בעד. הרי היא פה בשביל
לברר לעצמה מקצועיות. בסעיף בעיות עדיין מתלבטת. רושמת חרדה
מוחקת. שמה פחד, מוחקת בסוף שמה חרדה של תפקוד.

הפקידה מציצה בטופס. אחרי שתלך תתקן ל"קושי בקבלת החלטות." היא
תמיד מתקנת. מכירה כבר את הראש של אהוד.

קבוצה לא גדולה. ד"ר חניתה הר-סגור במשקפיים, כאלה מוזהבות
שיושבות על קצה החוטם. אהוד עם זקן קטן מטופח. הזקן קצת מוכר
לה מאיזה שהוא מקום. מחזיק בפה עפרון לעוס. כנראה עדיין מנסה
להפסיק לעשן חושבת לעצמה. הקבוצה לא גדולה. לא מכירה יותר אף
אחד. איך שהשכונה שלי גדלה. אז אולי לא צריך בכלל לעבור דירה.
אפשר היה להגדיל את הקלינטל רק מכאן מהקבוצה.

אהוד מסביר את התהליך. אנו פועלים כאן במתנ"ס לפי התיאוריה של
ד"ר טלמון  תיאורית SST או Single Session Therapy , אבל
קבוצתי שיהיה יותר מעניין. כל אחד יציג את הבעיה שלו ב 10 דקות
ואחר כך כולנו נתייחס לבעיה, לא באישי. עם סיכומי ביניים. ומי
שירצה יכול גם להירשם לסדנא הארוכה בסוף שבוע הבא. אף אחד לא
מתלהב.

שוש רוצה לקפוץ ראשונה אבל מנומסת. מזל שהיא יושבת שנייה ליד
אהוד. מתחילים מרפי. הראשון. "אני רפי. אב שכול ממלחמת יום
כיפורים. האישה שלי עושה לי את המוות, אומרת מספיק לחיות בבית
קברות. אני אבל לא מצליח להסביר לה שאם תפסיק לנדנד לי 'לך
לפה, לך לכאן', לא אצטרך לברוח לשם...

הקבוצה מתייחסת יפה. כלומר שותקת. מבינה מיד במה מדובר. חניתה
לובשת פרצוף כזה נעים אומרת "כן... תספר לנו במילים שלך. ממתי
התחילה הבעיה..."

איזו מטומטמת חושבת שוש בליבה. כבר אין לה סבלנות, אבל מחכה.

"ועכשיו נעבור ל... יסמין אמרת קוראים לך מה מביא אותך
אלינו?"
"אז ככה, אני באתי לבדוק אם אני עדיין שווה משהו..."

"כל אחד שווה." מתפרץ רפי, למרות שזה לא בתור שלו. חניתה נועצת
בו מבט נוקב. חברים, אנחנו פה גם ללמוד תקשורת בין אישית בונה.
רפי מתכווץ כמו שמתכווץ כשאשתו פותחת עליו ת' פה ומשתתק. את זה
יש לו כבר בבית. מכיר טוב גם את ההרגשה וגם כיצד צריך להגיב.

"את יכולה להסביר למה את מתכוונת?" עכשיו תורו של אהוד. הוא
לועס את העפרון וקצת מוצץ אותו, אבל בשקט...

"תראו אני במקצוע הזה שלי," היא מעיפה מבט על הבגדים שלה.
המיני קצת גבוה מידי, מותחת אותו למטה בעצבנות. "אני במקצוע
שלי," היא מתחילה מחדש "כבר איזה עשרים שנה ולא יודעת אם אני
מקצועית מספיק." מתחשק לה לקום ולהדגים את הפוזה שהכי אוהבת,
כמו זו שהייתה עושה למר קורנבלום, עם העכוז למעלה והראש בצד
כמו בפרסומת של גוטקס. אבל מתאפקת.

"אה, זה פשוט", מתפרץ שוב רפי, האב השכול. "אם את נהנית ממה
שאת עושה, את לא מספיק מקצועית. רק חובבנית. המקצועי לא נהנה
ממה שהוא עושה - זה מה שהופך אותו מקצועי, בלי רגשות, רק עם
הראש. תאמיני לי מניסיון אישי."

גם ד"ר חניתה הר-סגור עכשיו המומה. איזו הבחנה דקה יש לרפי.
אני צריכה לחטוף אתו שיחה אישית, כזו אינטימית אחרי המפגש
הכללי. יש לו ראש על הכתפיים, וגם נראה לא רע יחסית לגילו.

ורק אהוד שואל, עם העפרון עדיין בפה. "ומה המקצוע שלך יקירתי,?
מושך את המילה יקירתי להדגשה. כן יקיר- תי.

שוש מסתכלת עליו. איזה נאד נפוח. אם לא הבין עד עכשיו חבל על
הזמן. אבל בכל זאת..

"תראה אני מעניקה שירותים מקצועיים להרפיית המתח." אולי לא כמו
שאתם עושים, אז אולי אני קצת יותר טובה מכם. אבל את זה היא לא
אומרת, רק חושבת לעצמה.

ד"ר חניתה שותקת והקבוצה גם שותקת. אפילו רפי שותק, עדיין
כועס. אז עוברים לאישה שיושבת לידה, מתנדנדת על הכסא כאילו
נדנדה.

האישה מזדקפת. עיניה מחפשות פנים רגישות בקהל. היא מוטרדת אם
הבעל שלה בוגד בה. לא ישנה בלילות. מחפשת לו בכיסים... פעם
מצאה כרטיס אוטובוס והוא בכלל יש לו פריווט.

ואהוד שואל "למה את חושבת שהוא בוגד בך, יקירתי..."
שוש צוחקת בליבה. רק תסתכל עליה בעין ותבין. איזה מין מטומטם.

כשהמפגש מסתיים ב 10.30 במקום בעשר, הולכים כולם לשתות קפה
ועוגה ליד השולחנות. אהוד מתקרב אליה קרוב קרוב מאחור כאילו
להגיע אל העוגה שעומדת בקצה השולחן. שוש לא נענית לגופו. יש לו
לאהוד ריח לא נעים והעפרון שעדיין תקוע לו בפה נתקע לה ליד
האוזן.

איזה יופי חושבת שוש-יסמין לעצמה ועכשיו כבר לא נרתעת. דוחפת
את עכוזה, מתחככת בו מאחור. אני בכל זאת מקצועית...




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/5/01 12:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה