ארבעה קירות. אני. אתה.
המחשבות זורמות לי בראש במהירות בה אתה מזיז את אצבעותיך, עולה
ויורד, מסחרר אותי.
אני שומעת את המוסיקה בראש, היא מקיפה אותי וממלאה את כל כולי,
ממאנת לצאת החוצה.
אני מנסה למקד את הריכוז, להזיז את האצבעות, להכנס לקצב ולרגש
אבל מסוגלת לחשוב רק על התלתלים שלך שזזים עם כל נגיעה.
המוסיקה הזאת היא חלק ממני, חלק ממך ולפעמים היא גם חלק של
שנינו, משהו שנמצא באוויר.
אתה שוב מחליק את האצבעות בקלילות האופיינית לך כל כך, שום דבר
אף פעם לא קשה מדי, הכל נמס בפנייך.
אתה ממשיך לעלות ולרדת וכל נגיעה רק גורמת לי להבין ושוב
להסתחרר, ספק ממך וספק מעוצמת התובנה.
גם אני מחליקה אצבעות, רוצה להחליקן על פניך אבל עוצרת עצמי
ברגע האחרון, נושכת שפתיים וממשיכה הלאה.
אני מועדת פעם אחר פעם, אך אתה שם, תומך בי ומעודד אותי להמשיך
הלאה, גורם לי תמיד להרגיש טוב עם עצמי ובכלל.
אני כל כך לא רוצה שיעבור הזמן, אך משום מה נראה כי הוא תמיד
פועל נגדי באותן השעות.
כל פעם מחדש אני מתפכחת ומגלה שלא כל מה שארצה אקבל, ומשום מה
כל פעם מחדש מכה בי התדהמה שגם הזמן לי הולך ואוזל

נראה אותך בשבוע הבא בשיעור פסנתר...