[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
יום הולדת על הכביש

מי אינו זוכר את יום ההולדת שלו של גיל 18?  יום הולדת מתוק
כזה עם מתנות ונאומים, אולי ארוחת ערב חגיגית עם כל המשפחה או
עם החברים הקרובים? כזו שערכתי לשני הצאצאים שלי, כל אחד
בתורו. אינני יודעת למה נזכרתי דווקא היום ביום ההולדת שלי,
אולי בגלל החיילות  היום בטרמפיאדה?

אותי תופס יום ההולדת  של גיל 18 כשאני אחרי הטירונות, לפני
מסדר הדמעות. עדיין אף אחת לא יודעת לאן תוצב, ומתוחה. המסדר
נדחה בשבועיים, יש גיוס ושולחים אותנו לעמק לעבוד בקטיף.

שינוי מרענן, אחרי החום של הסדרה, חום של סוף הקיץ בעמק.
מעמיסים את כל הכיתה כמו שקי תפוחי אדמה על איזה משאית בלי
מושבים. בפינה שמים ג'ריקנים של מים שהיו פעם קרים ונוסעים.
לעת ערב כשקצת נעשה קריר מגיעים לישוב. לא קיבוץ ולא בטיח.
איזה מושב שיתופי שכוח אל. נדמה לי שלא מופיע על המפה.

מחלקים אותנו בין הבתים. אני מוצבת אצל משפחה בלי ילדים. מקבלת
טיפול  אישי צמוד לוחץ. כל כך לוחץ שלמחרת אני מבקשת מצבייה
שתעביר אותי למשפחה אחרת. צבייה  המ"כ לא שואלת שאלות מיותרות.
תודה לאל.

אינני יודעת מה עשתה כל הקבוצה של 40 קשקשניות במשך  כל השבוע.
בטח קטפה תפוחי אדמה וגזר. אני בגלל הרגל שהייתה  עדיין קצת
נפוחה קיבלתי הקלות. נשארתי בחדר גיהוץ. שמונה שעות ביום
לעמוד ולגהץ כותנות ומכנסי גברים בשלהי בקיץ, לא תענוג כל כך
גדול. לפחות יש לי מאוורר ישן  שמרעיש  ומזיז רוח דקיקה כזו,
כמעט בלתי נראת, מקרר שנובעים ממנו מים קרים ורדיו טרנזיסטור
ישן עם מוזיקה המקיזה דמעות.

עד סוף השבוע אני מגיע לי האוסקר של הגהצנות. לא מפתיע שמתלווה
לכך גם סלידה מכל מה שקשור בגיהוץ. למזלי המדים  של היום הם
מדקרון. נכון הבנים סובלים כי זה הבד הכי מתאים למדים. כזה שלא
נושם, להזכיר להם את חובתם למולדת, להשקותה בזיעת אפם .

בדיוק כשאני מקווה שיום ששי שבת יהיה נחמד אני מגלה  שאנשי
הישוב מתכננים לנו ערב תרבותי של מוזיקה על גבי תקליטים,
אלנחואז משהו. מה אומר לכם ממש לא בשבילי. אני רוצה קצב ואקשן,
לפני מסדר הדמעות שיקבע את גורלי לשנתיים הבאות. אז אני נזכרת
שמחר יש לי יום הולדת. איך יכולתי לשכוח את זה.

מדברת עם צבייה. לא מסכימה. "תלכי לדבר עם..." מסתכלת סביבה
בעצם אין עם מי. היא הכי גבוהה שכאן  והיא בעצם קצת עסוקה
עכשיו. "טוב, תחזרי בעוד... שעה." אני מסתכלת על השעון יום ששי
היום ואם אני נתקעת כאן בעמק עוד שעה, אני בחיים לא אספיק
להגיע הביתה עד חיפה, עם חניות ביניים.

אז אני הולכת, סוגרת תיק קטן. שום דבר רציני. מצחצחת את נעלי
הגולדה כמו שלימדו אותי עם הרבה רוק ומשחה. בודקת את מדי האלף
שלי אם הצווארון עומד כמו שצריך. סוגרת כפתור מיותר. מתיישבת
ליד הצריף שבו צבייה עסוקה ומחכה. ברבע לשתיים יוצאת צבייה  על
פניה חיוך של שביעות רצון, רואה אותי. "אוי שכחתי, טוב את
יכולה לצאת אתן לך פס עד... מוצאי שבת." השתגעת אני כמעט
פולטת. "לא מספיק טוב אני אומרת עד יום א' בשעה עשר." צבייה
רוצה להרים עלי את קולה אבל הגבר שדוחף אותה מאחור, זה שהייתי
בחדר שלו איזה חצי יום, עדיין רוצה אותה בחזרה והיא מוותרת.

אני פוסעת לתחנה מרחק של איזה קילומטר או שניים. מזל שהשמש עוד
גבוהה בשמיים ומזל עוד יותר גדול שאיך שאני מגיעה לכביש השחור
עוצר לי טנדר.
"לאן אתה נוסע?"  
"לאן את צריכה? "
"לאן אתה נוסע? "
אתם מכירים את הנחיות מטכ"ל? אז ההנחיות האלה חדשות. אז, לפני
שנים אני אומרת "חיפה," והוא אומר "תעלי." טנדר כזה מלוכלך מלא
חפצי בית ישנים. קופסאות ריקות, גרביים מסריחות, כלי עבודה.
מוכנה לסבול הכל, רק להגיע  יש לי עוד חניית ביניים. הוא נוסע
לאט ואחר כך מהר. וממש לפני הסיבוב אומר פתאום," אני צריך לבית
לחם, להכניס משהו אין לך התנגדות נכון?"

בית לחם? זה לא כאן. זה אני יודעת על בטוח. יכול להיות שהוא
מתכוון לבית לחם הגלילית? אני מסתכלת בפניו ויש לו פתאום ברק
בעיניים והוא שולח יד גסת חספוס שנוגעת לי בברך וצורבת כמו
מגהץ. אני בעדינות מסירה את היד שלו ושמה אותה על המושב אבל
היא חוזרת ונוגעת בברך שלי, יותר גבוה.

הבנתי את הרעיון. ומה עושים עכשיו?

יש לי כמה ברירות. אף אחת מהן לא מתאימה לי למצב רוח ולא ליום
הולדת של גיל 18. הדרך קופצנית  אני מסתכלת קדימה אחורה. אנחנו
לבד על השביל, אין אף מכונית. בטח. מי ייסע ביום ששי אחר
הצהרים כאן על השביל לבית לחם הגלילית?

הוא שוב שולח יד.  צובט את החזה  שלי ועכשיו אני כבר מתרגזת
ממש.

"תשמע," אני אומרת לו בקול שקט עד כמה שאני יכולה ורציני שלא
ירגיש שאני מפחדת ממנו. "אני רכוש צה"ל עכשיו. אתה רואה את
המדים שלי? אז לא כדאי לך להתעסק איתי כי אז יהיה לך עסק עם כל
צבא ההגנה לישראל". מטעימה כל מילה, "ואם אתה לא מפסיק אני
קופצת עכשיו  תוך כדי נסיעה ואם יקרה לי משהו, הכל על ראשך עם
משפט צבאי. "

אני רואה קמט מחשבה נדלק לו במצח שלו  והוא כבר לא כל כך בטוח,
אז אני פותחת תוך כדי נסיעה את הדלת. "או שאתה עוצר ונותן לי
לרדת או שאני קופצת."

מזל שלי הוא עוצר בחריקת בלמים.
"טוב יללה יללה, תלכי כבר מכאן רכוש צה"ל שכמותך" ומוסיף קללה
עסיסית.

עכשיו אני באמצע שום מקום על דרך אפר, כבר די חוששת מטרמפים.
מקסימום  חצי שעה ייקח לי לחזור לראשי. לא תאמינו מתקרב טנדר.
ההוא מחייך אלי  והמכונית מורידה מהלך רוצה לעלות?

טוב אני כאן כדי לספר את הסיפור נכון?



מאיפה היה לי השכל, הטיפשות או התושייה? להתנהג ככה? אין לי
מושג.

חברים שמכירים אותי הרבה שנים טוענים שאני נאיבית מלידה. עדיין
מאמינה בכוחם של מילים. אני חושבת שזה סתם עניין של מזל. כמו
בוושינגטון די סי כשהלכתי בחצות הלילה ברגל מקנדי סנטר  למלון
שלי ורק בבוקר אמרו לי משוגעת לא פחדת? ממה אני שואלת? מזה
שאיש לבן לא מטייל כאן ברחובות בלילה. ורק אז נזכרת שנכון
ראיתי רק מעילי עור ופרצופים שחורים. הייתי צריכה לפחד?

אתם גם מבינים למה את ימי ההולדת של גיל 18 של הבנים חגגתי
בגדול עם כל החברים שלי, למרות התנגדותם. ואגלה לכם סוד  צבאי.
מאז  כנראה  יש לי איזה קטע עם יום ההולדת. חסר להם שישכחו את
התאריך שלי. אני עדיין ,כמובן, מחכה למסיבת ההפתעה, כזו עם
עוגה ונרות שכולם מחכים בחושך וצועקים ומסתכלים לראות אם ידעתי
או שאני באמת מופתעת.

נו, אז אני מחכה, אז מה?









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נו, איך היה?


גרפומן
הסלוגנים
כשהיה מלצר


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/01 12:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה