ממש אירוני, בדיוק כשמגיע הרגע הוא מאבד את כל חשיבותו. כל
ההתלהבות משנה כיוון, הכל הופך לפחד שקט במקום צפייה מתמשכת;
אולי זה ישתנה מחר בבוקר או אפילו היום בלילה. במקום לארוז אני
יושבת לכתוב.
רק היום קלטתי כמה אני מפחדת, מפחדת מהלא נודע ("אבל הפחד הוא
האויב הכי גדול שלך מירי!").
בינתיים זו עדיין קייטנת החלומות, אבל אני לבד מולה, מול הכל,
לגמרי חשופה, נראה לי שזה פשוט לא מתאים לי, אני לא בנוייה לזה
- גדול עליי!
והחלומות באוויר והראש באדמה, רוצה להטביע את חותמי למרות
שבסופו של דבר, אני יודעת שזה לא שווה שום דבר, כאילו כלום!
המבצר שלי מגן עליי מפני העולם בחוץ ואני מירי, עדיין זו
שמחפשת את "עיר החלומות", אני צריכה להירגע:

"נניח פו שעץ יפול ואנחנו נשב מתחתיו (אמר חזרזיר בפחד),
נניח שהוא לא יפול (אמר פו לאחר שהרהר בדבר),
התשובה הרגיעה את חזרזיר ורווח לו..."

לא אני לא אחכה עד ש"היקום ימחה לי כפיים" אני צריכה לקום -
לקחת את עצמי בידיים ולארוז סוף סוף, התיק מחכה לי והבגדים כבר
מקופלים.

אז להתראות שם...