בגיל שבו ילדים זקוקים לביטחון עזבנו את הבית, השארנו מאחור כל
דבר שאפשר היה להשאיר מאחור. את החברים, את עץ החלומות, את
הקביעות. שנים אחר כך אעשה את אותו הדבר לילדיי בדיוק באותו
הגיל. אנחנו רק חושבים שאנחנו לא דומים להורים שלנו.

כמובן שיהיו לי כל התירוצים הנכונים שבעולם: להוציא את הילדים
מהסביבה הלא מתאימה ומהסמים. נו, אז מה גם לאימא שלי היו בדיוק
אותם נימוקים. טוב לא בדיוק, היא חשבה קודם כל עלי, גם אני.
רציתי את החלום האמריקאי במלואו. בית קטן בכפר, עם גינה. עץ
אחד ירוק וציפורים בבוקר, פרחים. כמובן גם קצת פרחים.

לקח לי הרבה זמן  לקלוט שבעצם רציתי לחזור הביתה.

סוף הקיץ וחם. "הכי טוב שאפשר," אומרת אימי ואנו מטפסות אל עבר
הכרמל, בית ספר פרטי.  היא מגזימה האימא שלי בכל שמדובר אלי.
לבת שלי רק הטוב ביותר, גם אם זה אומר שתי משרות משבע בבוקר עד
חצות? גם אם זה אומר שאני רוב הזמן לבד? גם אם זה אומר שהיא
עושה כל מה שרק אפשר וגם קצת ממה שאי. אז אנחנו עכשיו בדרך
לבית ספר תיכון, חדש.

היועצת החינוכית, מושג שאני שומעת אותו אז בפעם הראשונה, דווקא
נחמדה. לא נושכת. מציעה שאקפוץ להכיר  מישהי מהכיתה העתידית
שלי. שלא ארגיש לבד. היא לא יודעת על מה היא מדברת היועצת
הזאת. אבל לפחות כוונות טובות יש לה.

אני ואימי מתגוררים בתחתית, קרוב לנמל. בית הספר התיכון במעלה
הכי גבוה כמעט שאפשר. טוב מעליו נמצא גם הבית ספר הריאלי. בית
הספר בהה הידיעה. גם אימא שלי מבינה שאי אפשר להשיג תמיד את
הכי טוב. אז היא לפעמים עושה פשרות, כשאין ברירה.  אנחנו גרים
בבלוקונים האלה. טורים ארוכים של שיכונים הנראים בדיוק אותו
הדבר. שני חדרים שהם בעצם חדר בתוך חדר. וכן, גם החלום שלי
לחדר משלי עדיין בגדר חלום.

ועכשיו אני הולכת לפגוש חברה חדשה לספסל הלימודים. בית חדש
ברחוב הכי יוקרתי בכרמל. עם עצים מסביב ונוף מהמם של הכרמל.
שקט. אפילו חולי הנפש מעברו השני של הכביש לא מפריעים.
מדלגת על פני חדר המדרגות בקלילות שלא אופיינית לי, מעדיפה לא
להיות כאן, אז אם אקפץ אולי יעבור יותר מהר.

רגע פותחים.

ממולי נערה בת גילי, יורדת לי אבן מהלב, גם היא עגלגלה. שיער
תלתלים, עיניים כחולות. הבית הפוך, את זה אני לא מבינה, במיוחד
שאני רואה שם  אישה תימניה שלא מתאימה  בכלל לתפאורה. "זו
העוזרת שלנו, בואי לחדר שלי." עוזרת? הם צריכים להיות מאוד
עשירים. בית כזה גדול ועוזרת, כמו בסרטים האמריקאים. עכשיו
נפשי שוב שפופה אבל לא יודעת, עדיין מה מחכה לה בהמשך.

חדר נערה  טיפוסי. מה זה טיפוסי?  וילון ורוד, כיסוי ורוד,
פרנזים בקצה. אפילו שטיח אבל לא ורוד, אדום. על הקיר שני
ציורים אני מתבוננת על האחד חתום הולצמן. על השני באותיות
גדולות בפינה איפה שהיה צריך להיות כתוב הולצמן כתוב תמר.
אה, אורגינל של הולצמן. איך אני יודעת? לא כי אני מומחית כזו
גדולה באומנות ישראלית עכשווית, רק בגלל העובדה שהאורחת של
המארחת שלי, שקוראת לעצמה דפנה, מצביעה עליהם ואומרת ראית כבר
ציורים כאלה יפים. אלה אורגינלים של הולצמן. אתם יודעים מה? לא
כל כך מזיז לי שזה אורגינלי, בטח לא שניהם.  בינינו, אני
מציירת הרבה יותר טוב משניהם גם יחד.

"אז את תהיי התלמידה החדשה בבית הספר שלנו?" היא מרימה את האף.
בחורה רזה.  מה זה רזה, זה לא מילה. שדופה, יותר מתאים לה. עם
שיער גלי בצבע נחושת כהה.  איך שאני רואה את השיער שלה אני כבר
לא סובלת אותה. שלי, מה זה ישר ולא משנה מה  שאני עושה תמיד
נשאר ישר. כל לילה אני מגלגלת אותו בסמרטוטים ישנים כדי שיהיה
גלי אבל הוא יש לו דעה משלו. יעברו עוד איזה עשרים שנה עד
שיכנס למודה, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.

"כן, אני החדשה" אני רוצה להישמע הרבה יותר משכנעת אבל יוצא לי
קול כזה מצחיק ששתיהן גם תמר וגם דפנה פורצות בצחוק.
"רוצה לשתות משהו?" שואלת אותי תמר?  לה לפחות יש פנים טובות
ועיניים מה זה חכמות שקטות כאלה לא מתרוצצות. כאלה שאשר לטבוע
בהן.

"לא תודה,"  אני משיבה מייד. "רציתי רק לדעת מה למדתם בשנה
שעברה. אתם יודעים רוחמה היועצת שלחה אותי."

עיניה של השדופה נוצצות."אין בעיות. תגידי נחי ע"ל  ונחי ע"י
את יודעת?  וחסרי פ"י?"

אין לי מושג על מה היא מדברת.
"מה? אני שואלת, מגמגמת "נחי מה?"
"בלשון," היא עונה לי  "את רוצה לומר שא ת לא יודעת אפילו  מה
זה  נחי?"
אני רק מנידה את ראשי לימין ולשמאל.

"אוי, לא טוב, לא טוב," מלמלת השדופה לעצמה ופניה מרצינות
"ותגידי לי על תקופת הפלאלאוזויקון והמזזואיקון  והטריזאריקון?
למדת בגיאוגרפיה?  ומשוואות עם שני נעלמים את יודעת לפתור? "

שנים לאחר מכן, כשתמר, שהיא כבר חברה שלי איזה עשרים שנה,
וקצת, תספר לי  בטלפון "את יודעת  ד פ נ ה  התגרשה." תחזור
התמונה הזו של נחי ומזוזואיקון לחיים שלי. תעמוד ותקפוץ  ישר
ואני לא אתבייש ואעשה ריקוד אינדיאני כזה מהיר ואצעק לי בשקט  
י ש,  ועוד פעם עם היד למעלה  י ש!  ולמרות שאני לא מאמינה ,
גם אוסיף לי בפנים תודה, אלוהים שלי.

אבל עכשיו, כשאני עדיין באמצע הסיפור, אני יוצאת לי מהבית
המפואר.  הולכת את כל הדרך מהכרמל דרך המדרגות ורק כשאגיע ליד
בית חולים שהיום קוראים לו בני ציון, ואז היה רק סתם רוטשילד,
אתיישב על אבן קטנה ואבכה.

אבל אחר כך אקום ואחזור לבית שלי למטה בתחתית ואגיד לאימא שלי.
"דווקא היה די בסדר. " מה חסר לה גם הצרות שלי על הראש לה?

ביום הראשון ללימודים אגיע מוקדם. אעמוד בפינה כמו פרח קיר
מקווה שאף אחד לא ישגיח בי, שזה בכלל לא עוזר כי אני היחידה עם
חצאית ירוקה מטפט, עם פאלדים. כל הבנות בחצאיות כחולות
מתנופפות בקלוש הכי גדול שאפשר עם תחתוניות לבנות שעומדות.
וכשהן כולן, בנות הכרמל המטופחות עם נעלי הסירה שלהן מציצות
ורואות אותי, הן מתפוצצות. רק  תמר תיגש אלי ותגיד לי "יופי,
רוצה לשבת על ידי?  אנחנו באותה כיתה," ובשקט תלחש, " לא אמרתי
לך שיש כאן בגדים אחידים? מצטערת. "  עכשיו אתם בטח מבינים למה
היא עדיין חברה שלי.

לבנים שלי היה קצת יותר קל אני חושבת. אבל אני צריכה לחכות עוד
כמה מאות שנה לקרוא את הסיפורים שלהם כדי לדעת שבאמת. חוץ מזה
הזקונים שלי לא נותן שיכתיבו לו. הוא על היום הראשון הגיע
למקיף עם מכנסיים רחבות שלובשים אותם בדיוק על הקו הטוסיק, ועל
הטי שרט שלו  יש ציור של עלה ירוק על כתום זוהר, עם כובע
מצחייה הפוך ועל היום הראשון מכתיב את האופנה בכל בית הספר.

אפילו כיום במדים, מכנסיי החקי האלה מדקרון שורף, עדיין בקו
הטוסיק והחולצה הלבנה, שהצבא החליט לאמץ לעצמו, כמו המדים של
הצבא האמריקאי, היא לא בדיוק לבנה. באמצע במקום שלא רואים יש
לו ציור . נו, בטח  עלה תאנה  ירוק. הוא עדיין שם פס גדול על
כולם, בניגוד לאימא שלו...