לדני היה יום הולדת. כמובן שבתור ההורים שלו היינו צריכים
לקנות לו מתנה, משהו שדניאלי הקטן יאהב. הוא אהב חיות, ולמרות
שהוא היה רק בן 3, סליחה, כבר בן 4, הוא היה ניגש לכל כלב,
חתול או ציפור ומנסה ללטף. אפילו הכלב של השכנים, הרוטווילר
שהטיל אימה על כל ילדי השכונה, היה נחמד אליו, ואפילו נתן לו
לרכוב עליו, כמו בסרטים. הכי אהב את סרטי הטבע, במיוחד על
החיות הנדירות, וידע לקרוא לכל חיה בשמה, אפילו לדודו, או
לארמדיל הביצות, או מה שזה לא יהיה.
אז החלטנו לקנות לו חיה, אוגר למען האמת. למה אוגר אתם שואלים?
למה לא חתול או כלב? כי כלב הוא גדול מדי, וכל הזמן צריך לרדת,
לנקות את החרא של היצור הזה, וגם רוקסי (הרוטווילר) היה קורע
אותו לחתיכות... וחתול היה פשוט קורע את דני שלנו לחתיכות, אז
אין על מה לדבר.
הלכנו לחנות לבחור אוגרים, ודני רצה את כולם, אחד אחד. לבסוף,
אחרי לבטים רבים, הוא בחר באוגר אחד, חמוד ומופנם. קראנו לו
נפוליאון. לא בגלל שהוא היה מלכותי או משהו כזה, אלא בגלל שהוא
נראה כמו העוגה. הלכנו עם כדור הפרווה החום הזה הביתה, שם דני
מצא לו פינה בפינת החדר שלו, וכל יום החליף או עיתונים ונתן לו
חסה וכרוב, ובכל שעה 8 בערב היה נותן לו זמן חופשי מחוץ לכלוב,
לאכול קצת את השטיח, להשתין על הרצפה ולראות אתנו חדשות.
כבר בשבוע הראשון נפוליאון לא נראה לי. הוא היה תוקע בי מין
מבטים כאלו, עוקב אחרי, ולפעמים שהיה חושב שלא שמתי לב, היה
מזיז את הכלוב קצת לעברי. לפעמים גם היה מנסה לנשוך עם השיניים
הקטנטנות שלו, זה לא כאב, אבל לא כמו כל נשיכה של צחוק שהיה
נושך את דני או את אשתי, אותי הוא היה נושך כאילו היה רוצה
להכאיב או משהו. הוא ממש לא נראה לי.
עם הזמן נפוליאון גדל והפך לאוגר במידות גדולות, היה גדול מדיי
לגלגל הריצה שלו, והיה צריך יותר אוכל ויותר מים, כי את שלו
היה גומר ממש מהר. הכלוב כבר מזמן לא הספיק לו, אז קנינו לו
כלוב של כלבים, והיה צריך להוציא אותו החוצה לטיול, כי את הבית
היה הורס בשניות. הוא הפך יותר ויותר לאוגר דמוי כלב, מחזיר
ענפים וכאלה, נחמד לכולם, מקשקש בזנבון הקטן שלו, מבקש לכולם
שידגדגו אותו מאחורי האוזן (ככה הוא נרגע) ומבלה בנעימים
ברדיפה אחריי, הבילוי האהוב עליו.
אמרתי לאשתי, אמרתי לה שהוא לא נראה לי. היא צחקה, אמרה "זה
אוגר, מה הוא יכול לעשות? לכרסם לך את הציפורניים? לפחות לא
נצטרך להשתמש בקוצץ ציפורניים". "ומה עם הקטע שהוא נראה כמו
כלב עם שיניים גדולות ולא כמו אוגר?" שאלתי, "הוא פשוט גדל,
צירוף מקרים, פאק בגנים, אני יודעת. יכולות להיום אלף סיבות
שונות. היום סיפורים על קרינה שגורמת לאנשים ללכת על הגב או
לגדל ראש שני במרפק נשמעים כל יומיים, אולי הוא נחשף לקרינה".
אולי... ואולי לא...
יום שבת אחד זה פשוט קרה. נפוליאון ישן באותו לילה עם דני
במיטה. פתאום דני צרח צרחה מקפיאת דם, אחת של איש שראה את
המוות לפני עיניו. בום, המים בכוס הודיעו על רעידת אדמה. בום,
אנחנו רצים לחדר של דני. בום, שולחן עף לעברנו. בום, האוגר הפך
בין לילה לדוב ענקי, שועט לעברנו, אוחז בדני בחוזקה. "תעשה
משהו!!" היא צרחה, ואני זרקתי עליו כיסא, פאחחח, הוא התנפץ
עליו, אבל לא עצר אותו. החסה והכרוב לא עצרו אותו, גם לא רוקסי
(אף שנלחם באומץ רב, לא שרד נגד נפוליאון), אישתי מזמן התחבאה
מאחורי הכורסא ההפוכה, ואני נשארתי לבדי כנגדו.
הוא עצר, 10 צעדים ממני. מביטים אחד לשני בעיניים, סגנון המערב
הפרוע, פה עף לו קוץ ברוח, פה רוח שובבה מעיפה לה חופן חול.
כובע של בוקרים מהפורים האחרון, ג'ינס משופשף (49.99 בחנויות
האופנה המובילות), חולצה משובצת עם ז'קט אינדיאני, ואצבעות,
אצבעות בתנועה של גישוש אחר האקדחים, מגששות בצורה של דגדוג.
דגדוג! זה הפתרון! "דני" צעקתי "תנסה לטפס ולדגדג את נפוליאון
מאחורי האוזן!" דני ניסה להיחלץ מהתפיסה של הדוב אבל לא הצליח.
היינו זקוקים לפעולת הסחה. "בוא תתפוס אותי, חתיכת נבלה, בוא
תתפוס, נראה אותך, גוש בשר גדול שכמותך!". רצתי, הוא אחרי,
שוכחים את הכל, רצים, מעל שולחנות, כיסאות הפוכים, דרך חלונות,
החוצה. מעל שוחות של עגבניות, הטעיות, במעגלים, נדנדות וחבלים,
עד שעוצרים. שוב אחד מול השני, 10 צעדים, מתנשפים, דני על הגב
של נפוליאון, מטפס, מנסה להגיע. מדגדג. נפוליאון נרגע,
צוחק...
החלטנו לתרום אותו למג"ב, אולי הוא יוכל להביא תועלת נגד
מחבלים, לרדוף אחריהם ברחבי עזה או שכם, בזה הוא יוכל לתרום.
ליום הולדת הבא קנינו לדני דג זהב, לא לקחנו סיכון. קראנו לו
זהבי. אחרי שבוע גם לדג הזה היתה בעיה איתי, עקב אחרי במבטו,
הזיז את האקווריום כשחשב שלו ראיתי, קופץ לעברי כל פעם שנתתי
לו אוכל או משהו כזה, מנסה לנשוך, להגיע, להוריד אצבע.
"גם הדג הזה לא נראה לי" רמזתי לאשתי, "בדיוק כמו נפוליאון".
"עוד פעם אתה והפרנויה שלך" השיבה לי.
פעם נוספת אותה צרחה, מקפיאה, חזקה. דני צועק. "אמרתי לך"
אמרתי לאישתי לפני שזינקנו לכיוון חדרו של דני. "למי נביא אותו
עכשיו? לחיל הים?"