והנה החג שמתקרב,
החג שבו אני נמצאת כמעט כל יום בשנה,
בעצם, למה כמעט? כל יום! רק בלילה לא.
כולם מתחפשים ונהנים.
ואני? מרגישה רגיל.
רגיל לי עם המסיכה התמידית שלי.
המסיכה של זאת שטוב לה.
המסיכה של זאת ששמחה.
של זאת שהכל נראה אצלה בסדר.
של זאת ששום דבר לא נראה פגום אצלה, גם לא מבפנים.
אז חג אחד בשנה אני מחליפה למסיכה אחרת.
קצת שונה משלי - כי זו בעצם כל הפואנטה.
אבל בסופו של דבר - ללא מסיכה, אף פעם לא אהיה.
ובסוף החג, אני אחליף למסיכה הרגילה שלי. עד.. לפעם הבאה.