היה כל כך חם באותו יום של קיץ והסבתא התיזה מים על לול
התרנגולות שבפינת החצר. לאחר סימנה לנכדתה לבוא אליה: "בואי
חמודה ואספר לך סיפור: את רואה את שתי התרנגולות האלו - זאת
הבת של זאת. אני מכירה אותן אחת אחת - נותנת בהן סימנים. אבל
מה - האמא נותנת הרבה ביצים ואיזה גודל... לפעמים אפילו עם שני
צהובים, והנה לאחר שגדלה האפרוחית, חשבתי שגם היא תתן הרבה
ביצים - אבל וואלו, נאדא, כלום. מדי פעם משמחת אותי עם ביצה
בגודל בוטן. את רואה ככה זה - האם כזאת והבת להיפך." ובאמרה
זאת מלווה הסבתא את דבריה באצבעותיה - פעם מצביעה על התרנגולת
ופעם על האפרוחית... והנכדה מנסה לחקות את הסבתא עם אצבעותיה
הקטנות - 'האם כזאת והבת להיפך'. - "ולפעמים ככה זה גם בחיים,
נכדתי".

רחל אהבה את סבתה. בילדותה אמה היתה שולחת אותה אליה לעתים
קרובות. חצר רחבה הקיפה את הבית והיו בה עצים וירקות שהסבתא
טיפחה. היא היתה שומרת לה מטעמים מן המטבח המרוקאי, והיתה
יושבת כולה נחת עם המטפחת לראשה ונהנת לראות את נכדתה המתוקה
יושבת יפה ליד השולחן, אוכלת את קציצות הבשר עם סלרי
ופטרוזיליה, מכרסמת את הסיגרים ושאר המטעמים. מדי פעם היתה
מספרת לנכדתה סיפורים מלאי דמיון ממרוקו האקזוטית.

לימים גדלה רחל והפכה לנערה שופעת חן, וכשהגיעה לפירקה, נישאה
לבחיר ליבה, שמעון. ואותו סיפור של סבתה על התרנגולת והאפרוחית
שלה כמעט שנשתכח מליבה.  

עברו הימים ומשפחתה גדלה והנה כבר שמונה ילדים הביאה לעולם.
וכבר חיתנה את חנה בתה הגדולה. בעלה פרנס אותה בכבוד ובערבים
היה הולך לתלמוד תורה. לימים פתחה חנות לממכר בדים לבגדי נשים.
היה לה חוש למסחר ובעלת טעם טוב, וידעה להתאים בדים נאים
ללקוחותיה. חביבה היתה ובעלת חכמת חיים גדולה; הנשים היו
מתיעצות עימה גם על בעיות החיים והיא עזרה ככל שיכלה. והעסק
עלה ופרח.

אך לא הכל כשורה. היא נושאת בתוכה סוד כבר זמן רב. המביט מהצד
יכל להבחין בחוסר השקט שבה, בתגובות המוגזמות לפעמים. היא אמנם
היתה מטופחת, לבושה בטעם, ודי היה באיפור עדין לעטר את פניה
הנאות. אולם, בחלוף הזמן, גווה שכח מעט, צעדיה נעשו כבדים
ונעלי העקב שלה מאימים לקרוס תחת המעמסה. דווקא בגלל שרגליה
נאות ועדינות כל כך - החומרה שבה היתה נוקשת בעוברה ברחוב,
צרמה לעיני העוברים ושבים. חלפו הימים שצעדה ריחף במלא חן.

בעלה עבד בחנות ספרי הקודש של הוריו. היה עומד בחנות משך כל
היום, תוך שהוא נשען על הדלפק, כתפיו שמוטות, ומשרת את באי
החנות. ידע היכן נמצא כל ספר ומיד היה מגיש את הספר הרצוי
לשביעות רצון הלקוחות. ואת הכל היה עושה  בחוסר חיוניות שכזו,
כלאחר יד.

בתום היום היה חוזר לביתו ובהליכתו היה מראה מוזר משהו: כתפיו
השמוטות, ידיו המדלדלות לצדדים, רגליו המדדות בחוסר חיוניות
כאילו שנעות מעצמן, וגבו שהיה מוטה לאחור בניגוד לכיוון
ההליכה, יצרו מחזה תעתועים; כמישהו שאמנם נע קדימה אך נראה
כהולך אחורה. ניסים בחנות השכנה היה נוהג לאמר לחבריו: " אני
אף פעם לא יודע אם שמעון בא או שהוא הולך...".

שמעון היה קונה לרחל פרחים. הרבה פרחים היה מביא לה. כל שבוע
זר אחר. היה מבקש מהמוכרת לשזור לה בטוב טעם. הרמוניה של צבעים
וריחות. אולם רחל היתה שמה אותם בעציץ ללא מים. ככה, שינבלו
מהר. כי רחל -  מה אכפת לה מפרחים... וללא מים  היה העציץ
מתנודד בחוסר שיווי משקל, ולפעמים הרוח המנשבת היתה מנפצת אותו
על הרצפה; ואז היו מתפזרים שברי העציץ יחד עם הפרחים היבשים על
פני רצפת הסלון. אבל רחל - מה אכפת לה מוואזות...

לפעמים, בימי הקיץ הלוהטים, כשרוחה היתה כבדה עליה, היתה רחל
נכנסת למכונית ונוסעת לחוף ים שומם, פורשת ידיה אלעל, נותנת
לרוח הים לנשוב דרכה ואז היתה משחררת זעקה גדולה. לאחר היתה
פורצת בבכי ונושאת תפילתה לשמים.

הזמנים חלפו והיא בשלה, שוקעת ביגון והצער גדול. עד מתי ככה
תמשיך?! עד מתי?! אך רחל לא פותחת את ליבה, הכל בוער בפנים.
טוב שיש לה לפחות את החנות הזו שמעסיקה אותה בשעות היום,
שאילולא כן, אנא אנו באים. היא היתה יצירתית ובעלת דמיון עשיר.
היתה מוצאת פתרונות מקוריים לבעיות שהיתה נתקלת ביום יום. אך
כבר היתה רוצה לפתור גם את בעיתה הגדולה...

בלילה חלמה שוב על סבתה שכה אהבה ולמדה ממנה רבות.  היתה חולמת
עליה הרבה. ובחלומה שתיהן מטיילות בבוקר בחצר הגדולה והיא כבר
לא ילדה. מביטות על לול התרנגולות. ובדיוק תרנגולת אחת מטילה
ביצה. ובמקום שהביצה תתגלגל למקומה המיועד שבשולי הלול, פתאום
קיפצה לה ונחתה בחבטה על ראשה של רחל. ורחל מביטה סביבה ורואה
שהסבתא נעלמה פתאום והיא נשארה לבד בחצר. וכבר החלה זולגת
הביצה על ראשה ויורדת למצח, על העיניים ולאחר לכיוון האף והפה.
והחלמון סוגר על פיה והחלבון נח על הנחירים. כמה נקבים לו
לאדם...  וכך כשאפה ופיה מכוסים והיא אינה מסוגלת לנשום, מחנק
כבד מעיק עליה. ורחל מנסה להזיז את הביצה, ולבסוף כשכמעט ולא
נותר לה אוויר, הצליחה להסית את הביצה. וכבר גולשת לסנטר ועל
צווארה. וצוללת מתחת לבגדים לכיוון החזה ועוברת בגיא בין לבין.
ושוטפת את ביטנה ומסתדרת לה יפה על הטבור, נחה קמעא, כאוגרת כח
להמשך המסע.

ואז שוב ממשיכה הביצה בדרכה. גולשת לשיפולי הבטן ולבין הרגליים
וכבר מתקרבת לנקב ההוא. ובהגיעה, נסתחררה לה הביצה סחור וסחור,
טורנדו קטן שכזה. ולבסוף נסתדרה כך שהחלמון במרכז הנקב והחלבון
מקיף אותו סביב, כדרכן של ביצים. פתאום נהיה לה חם שם למטה,
והביצה החלה מיטגנת לה והחלבון נעשה לבן כשלג. ורחל מרימה
שמלתה ומביטה מטה והביצה נראית לה כעין שמחזירה לה מבט נוקב.
והכל רותח ... ביצת העין מבעבעת... ועכשיו הביצה נדמית לה כחמה
היוקדת... הכל בוער בין רגליה... ובדיוק כשהחלמון התבקע וניתז
כלבה לוהטת, נעורה רחל מחלומה בבהלה כשהיא מרימה את הכותנת,
מסירה בחפזון את התחתונים ומנפנפת בידה לקרור התבערה. לאחר
נשכבה שוב כשהיא מטילה את גופה לאחור בחבטה על המיטה. ואז נעור
גם שמעון ושאל: "מה קרה רחל? הכל בסדר רחל?" רחל: "אה
...הכל.....בסדר...שמעון...." והוא הניח את ידו על ידה. היא
החלה ללטף את ידו אך כבר נשמעו נחירותיו החרישיות.            


והנה יום אחד לאחר שסגרה את חנותה בערב, עברה ליד לשכת הרב,
והנה הבחינה באור הבוקע מחדרו.  אזרה עוז והקישה על הדלת. שאלה
אם יוכל להתפנות אליה או שמא הוא עסוק ותנסה ביום אחר. חיתוך
דיבורה בליווי תנועות ידיה המהירות הבהירו לרב את הדחיפות; הוא
השיב לה במאור פנים וביקש ממנה להתישב ולהמתין לו. הוא גייס
מיד את ידידו הדיין לפגישה.

רחל ניגשה ישר לענין תוך דילוג על דברי נימוסים ואמרה: "רוצה
אני שבעלי יקיים את החוזה שביננו. כמו שמישהו קונה משהו והמוכר
מצידו מתחייב לספק את המוצר. הוא חייב לבוא עלי בעונתי, במחילה
,לא כך כבוד הרב?! כתובה זה חוזה, לא כך, כבוד הרב?! מה אני לא
בנאדם!".

שעת הערב והענייניות שבה הביעה רחל את כאבה נפלו כמהלומה על
פני הרב והדיין. לא שהם לא נתקלו בבעיה שכזו - זה קורה מדי
פעם, אך כאן הזעקה היתה גדולה!

הדיין התעשת ראשון ושאל: "כמה פעמים הוא בא עליך בחודש?" רחל
אמרה: "אתה יודע כמה ילדים יש לי בלי עין הרע, מכך אתה יכול
להבין כמה פעמים..." הרב הביט בה כלא מבין: "דווקא משפחה גדולה
אתם, בלי עין הרע, למה את מתכוונת?"- הקשה. היא אמרה: "כמספר
ילדי כך בא עלי, פחות או יותר". - "זה הכל?!" - שאל הרב. -
"כן", בכתה רחל. היא ספרה להם שיש לה לפעמים כאבי בטן, והיא
שומעת רעש חזק של מכונות בראש.. הרב ניסה לשפר מצב רוחה ושאל
בחיוך: "כמו של מה? של נגריה?" היא: "לא נגריה, אני שומעת מפעל
שלם, פועלים, מכונות, המולה..." הדיין: "מה מיצרים שם במפעל
הזה?" היא: "אני לא יודעת." הדיין הקשה: "רגע, אני רוצה להבין,
נכנסת סחורה?" רחל: "כן, אבל לא יוצא כלום הכל נשאר בראש, אתה
מבין?!... הלכתי לרופא והוא שלח אותי לבדיקות, אך ברוך השם,
אין כל בעיה בגוף; אך הנפש חושבת להשתגע, עד מתי ככה, כבוד
הרב?!"

היא החלה לבכות. הרב הגיש לה כוס תה וביקש ממנה להרגע, והבטיח
לה לטפל בדבר ולעשות ככל שביכולתו. הוא אמר: "חזרי לביתך, רחל,
ובעזרת השם הענין יבוא על פתרונו". לאחר שנרגעה מעט הלכה
לביתה. בדרך חשה הקלה מסוימת, לפחות פתחה את סגור ליבה...

רחל היתה מנסה לרמוז לבעלה שיבוא עליה יותר אך ללא הועיל. הוא
מצידו חשב שעדיף לא להכביד עליה יותר מדי, היא עייפה מטרדות
הבית והעבודה; צריך רק לבוא עליה מדי פעם, חשב. וגם בפעמים
שהוא בא עליה הוא עשה זאת במין חיפזון - כאילו שלא להטרידה.
היו שוכבים במיטה לפני השינה כשני זרים, הוא לא היה נוגע בה.
שמעון היה משבח את הקפדתה על שמירת המצוות ונוהג בה בכבוד. היה
מרעיף עליה מחמאות ומתנות; טוב ליבו השאיר לה מקור לתקווה
שאולי יבואו ימים טובים יותר.

הרב ביקר בחנות ספרי הקודש של שמעון וביקש ממנו שיסור למשרדו
לגבי דבר מה שהיה רוצה לדון עימו. מצב רוחו של שמעון היתה טובה
עליו בשעה שעשה דרכו ללשכת הרב בשעות אחר הצהריים; מדי פעם נהג
הרב לקרוא לו ללשכתו בכדי ללבן איתו חידודי תורה ולפעמים היה
נעזר בבקיאותו של שמעון בספרי הקודש והיה מבקש ממנו למצוא ספר
שעוסק בסוגיה מסוימת. שמעון שיער שכך גם הפעם - הרב רוצה לדבר
עימו דברי תורה והדבר הסב לו נחת רוח מרובה.

שמעון נכנס ללשכה ועקב האפלולית ששרתה בחדר כמעט שלא הבחין ברב
שליווה אותו בהכנסו במבט מרוכז ומיד לאחר מכן חזר לעיין בספר
התורה המונח לפניו, תוך שהוא מסמן לו בידו לשבת. לאחר זמן מה,
משנתרגלו אישוניו להפרש האור בין השמש של אחר הצהריים שבחוץ
לבין חדרו האפל של הרב, שהגיף את כל התריסים, אף את הפשפש
הקרוב לתקרה, החל להבחין ביותר פרטים בפניו של הרב, שקרא בספר
כשממצחו ניגלים הקמטים מחמת המאמץ שבריכוז, גבותיו קרובות זו
לזו, וידו פוכרת את זקנו העבות. גם אוויר הרבה לא היה בחדר
ושמעון כחכך בגרונו השנוק. לרגע חשב להציע לרב לפתוח חלון זה
או אחר, או לכל הפחות להרים תריס כלשהו, אך בהביטו ברב שיושב
בדריכות כשמבטו לא מש מהספר, שמט רעיון זה והמתין עד שהסב הרב
את מבטו אליו. הרב הביט בו קמעה ומיד ניגש לכיוון דלת חדרו
וסגר אותה, כך שמעט האור והאוויר שחדרו דרך הדלת, גם הם נבלעו
בטריקת הדלת.    

תחילה דיבר עימו הרב בלשון הרמז בכדי שלא לפגוע בו. אך לאחר
מכן אמר לו: "אמנם יהודי מקפיד במצוות הינך, אשריך על כך, אולם
בענין זה עליך להזהר." ציטט מהספר ומהכתובה: 'לספק את צרכי
האשה... שארה כסותה ועונתה'. הרב שאל אותו - "יש לך איזו בעיה
רפואית, חלילה?" -  הוא: "לא, הכל בסדר ברוך השם". הרב: "מה,
אתה לא אוהב אותה?" הבעל: "אוהב גם אוהב. קונה לה מתנות. קונה
לה פרחים, נושק את ידיה בסיום הארוחה." הרב: "אתה חזק בתאוריה,
זה אכן חשוב האהבה והיחס, ואילו אנחנו מדברים עכשיו על מעשים.
אישה היא כמו פרח - אם לא תשקה אותה היא תיבול. אתה לא רואה את
אשתך?! צווארה שכוח כגבעול קמל תחת להט החמה..." הבעל: "חשבתי
שזה מטריד אותה.." הרב: "מה מטריד, תבוא עליה כמו שצריך וזיהו.
כמובן לא בנידה."

יצא שמעון מלשכת הרב והחל מהלך אנה ואנה בהילוכו המתעתע, אינו
יודע מאין בא ולאן הוא הולך, ונפשו מבולבלת עליו: 'מה הוא רוצה
ממני... כבר אין לו במה לעסוק... התמו בעיות העולם שהוא מטריד
את עצמו בענין טפל שכזה...'

בפגישה נוספת עם הבעל, גייס הרב את ידידו הדיין. הם באו עליו
בדין ודברים. הם ציטטו לו מהמקורות ולחצו עליו מאוד. הרב החל
לבכות, לא, לא בכי היה זה כי אם קינה, ובכן לא ממש קינה כמו על
חורבן הבית, אלא קינה קטנה על חורבן ביתם של שמעון ורחל..
ושמעון רואה כל זאת ואומר: "אכן עת קשה ליעקב, זמנים קשים
לישראל.." והרב: "זה ברור, אך לא בכך דברים אמורים כי אם
ברחל..." ושמעון: "כן, רחל מבכה את בניה.." והרב:  "זה ברור,
אך לא ברחל זו עסקינן.." ושמעון: "על איזו רחל אתה מדבר?" הרב:
"ברחל בתך.. לא בתך, אשתך הקטנה..."

לבסוף אמר הדיין: "אנו כופין עליך לעשות זאת, אתה מבין?! כתובה
זה כמו  חוזה; הרב והדיין קרבו אליו, והדיין פתח לפניו את ספרו
של הרמב"ם, ותוך כך נצמדו אליו הרב מצד זה והדיין מצד שני,
וכרסו הרחבה של הדיין כבר נלחצת לפניו של שמעון, ובנשימותיו
עולה ויורדת הכרס בכבדות, ואגב כך ראשו של שמעון מיטלטל מעלה
ומטה עם הכרס, ותחושת מחנק אופפת אותו. והדיין מצביע ואומר:
"ראה מה כתב על כך הרמב"ם במשנה תורה היא היד החזקה בספר נשים,
הלכות אישות יד,יא [ז] :

'אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי  לצערה,  עובר
בלא תעשה  שבתורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות
כא,י) ואם חלה או תשש כוחו, ואינו  יכול  לבעול--ימתין  שישה
חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך יבעול או
ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.'

לבסוף אמר הדיין: "אתה מסתכן בכפיית גט. קודם תתחיל ולאחר תראה
שעם האוכל יבוא גם התאבון". ושמעון, כבר צמא לשאוף אוויר צח
בחוץ, ולברוח מהחדר המחניק והלוחץ שכאן, מהנהן בראשו, ולאחר
הניחו לו.

אך לחנה, בתה של רחל היתה בעיה אחרת. היא היתה נשואה לדוד שעבד
באיטליז, שהיה בעל מבנה גוף בריא ובעברו השתתף בתחרויות
איגרוף. וכך היתה מתלוננת בפני אמה: "הוא לא מרפה ממני. הוא
נותן לי חזק." והאם אמרה: "קום איל פו (צרפתית: כמו שצריך)".
והבת אמרה: "לא זה טרו (יותר מדי). איך שמסתימת הנידה הוא
מתנפל עלי כל יום ביומו. אני מגיעה מהעבודה והוא כבר מחכה
כשידיו מפשפשות בכיסיו ומכינות את הקרב. והוא בא עלי בכוח רב.
מקפל את רגלי, כך כמה פעמים עד שנרגע. מפרק אותי כאילו הייתי
תרנגולת באיטליז. כמה אפשר, כמה. מה אני לא בנאדם. למה הוא לא
כמו אבא עדין כזה ומתחשב". הבת אמרה לה שהיא חושבת להיוועץ עם
הרב. האם נזפה בה שלא תעז. חשבה בליבה מה יאמר הרב על כך שהאם
כזאת והבת שלה להיפך.

בפגישה נוספת עם שמעון לאחר שרחל המשיכה בתלונותיה, הרב אמר
לו: "אולי תתחיל להתאמן בחדר כושר שיהיו לך שרירים, אתה נראה
כחוש. תראה אפילו את השר שלנו מש"ס, ניסים דהן, קרטיסט. נהיית
כמו אשכנזי, רחמנא ליצלן, אנחנו המרוקאים באים חזק על האשה, לא
כמו שהם נופלים מיד מהרגלים. אולי תיקח גם ויטמינים..."

לבסוף גם הבת הלכה לרב. הוא הביט בה בהשתוממות גדולה. עיניו
נפקחו לרווחה פיו נפער והלסת התחתונה נשמטה. לרגע אף חשד שמא
הן מתלוצצות עימו, האם כזאת והבת להיפך. אך הוא לא הניח שרחל
תעשה מעשה שכזה. הרב ביקש ממנה להתיעץ עם אמה.

חנה המשיכה לדבר על כך עם אמה אך לא סיפרה לה שהיתה אצל הרב.
היא היתה מעדיפה שהנידה תימשך, ובמקום לצפות לסיומה בחדוות
האהבה, התקפי חרדה היו פוקדים אותה. אמרה לאמה: "תראי איך אני
נראית, תראי את הרגלים שלי, משאית יכולה לעבור ביניהן, ואני
עוד צעירה, לא חבל..." האם אמרה: " כך צריך להיות גבר, בתי,
למה לך להתלונן, את יודעת כמה מקנאות בך נשים אחרות שבעליהן לא
באים עליהן... ואם את רוצה שהוא קצת ירגע, תעשי לו קוסקוס
הרבה, ולאחר שהוא יאכל לא יהיה לו הרבה כח". כשחנה היתה מבקרת
עם דוד אצל הוריה, היתה רחל מפנקת את חתנה במטעמים ועשתה לו
כבוד הרבה.

כעצת אמה, בכל יום כשהיה חוזר דוד מעבודתו, היתה מחכה לו מנה
גדולה של קוסקוס על השולחן. הוא היה קם בכבדות מהשולחן והיה
הולך לנמנם שעה ארוכה. ובלילה כבר לא היה זריז כל כך, והכרס
הקטנה שהחל לגדל עידנה את המעשה. רק שמדי פעם היה מתלונן:
"זיהו חנה, רק קוסקוס את יודעת להכין... כל יום.." וחנה היתה
מחיכת לעומתו ולא משיבה.

ואז לילה אחד, בעקבות דברי הרב, החל שמעון לבוא על רחל ביותר
פעמים וביותר כח. לא שממש היתה שומעת הלמות תופים במיטתה... אך
גם נקישות רכות על פעמון דרוך מהדהדות למרחקים.

רחל היתה חולמת הרבה. וחלומותיה נתערבבו בחייה עד שלפעמים לא
ידעה מה מציאות ומה חלום. היתה חולמת את אביה שנפטר ומספרת
לאחיותיה המרותקות את שאמר לה בחלום. והנה פתאום החלה לחלום
שחתנה בא עליה, כמו שבתה סיפרה לה, עם הרבה כח ומכופף את
הרגלים. וכנראה שבעיצומו של החלום התנועעה במיטה כל כך עד שהיא
ושמעון נעורו פתאום; שמעון הניח ידו על בטנה והחל ללטף אותה,
ואת רגלו כבר הניח על ירכה. אך רחל דחתה אותו: "לא, לא עכשיו
שמעון, כואב לי הראש.." וזו היתה הפעם הראשונה בחייה שרחל אמרה
לשמעון ש'כואב לה הראש'. והמילים יצאו מפיה במתיקות שכזו -
כתועה במדבר הצחיח הצמא למים, ולאחר שמצאוהו אנשים והשקוהו מים
רבים, ושוב מציעים לו לשתות אך הוא דוחה אותם - במתיקות
הרוויה.
 
ובפעם הראשונה שחתנה בא עליה בחלום, היא נעורה בבוקר עם חיוך
מלא סיפוק, אך מיד נתקפה פחד שמא זיהו חטא. היא הכריזה על
'תענית חלום' וצמה כמנהג אביה הצדיק לאחר שהיה חולם חלום רע.
למחרת שוב בא עליה חתנה בחלום.

מצפונה ייסר אותה והיא נזדרזה ללשכת הרב. היא הבהירה לו שאין
היא חושבת על כך, אך בחלום החתן בא עליה. הרב הקשיב רוב קשב
ומיד הבין שנראה שאין כאן חטא, אולם כדי להסיר כל ספק הבטיח לה
לברר במקורות. למחרת כבר פסק את פסוקו וקרא אליה למשרדו. ציטט
מהפסיקות ואמר לה שמכיוון שזה קורה בחלום ומחשבותיה טהורות,
אין הדבר פסול. היא הקשתה: "גם אם יבוא עלי בחלום בזמן נידה?"
- "כן",השיב הרב, "גם אז אין בכך פסול."

הרב שאל: "ומה שלומך כעת?" היא אמרה: " ברוך השם, גם בעלי יותר
משתדל, הודות לכבוד הרב שדיבר על ליבו, וגם בחלום ... ככה שאין
לי טענות". הרב שאל בחיוך: "ומה עם מיחושי הבטן והמפעל
בראש..." רחל: " תודה לאל, הכל בסדר עכשיו, הכל נגמר." הרב:
"המפעל נסגר... ומה עם הפועלים - מובטלים כעת?" - " כן, חייכה,
אבל יש להם מה לעשות.. הם גם באים עלי בחלום... עד שלפעמים זה
כבר יותר מדי - באראקא,  מספיק". הרב: "הנה את רואה, במציאות
ובחלום באו עליך פתרונות."

לפני צאתה מלשכת הרב, בעודה אוחזת את ידית הדלת, כשהיא בגבה
לרב, הסבה לפתע את ראשה לכיוונו ואמרה: "חלמתי גם את הרמב"ם".
הרב הוכה תדהמה: "ישמור השם, מה גם הוא בא..". היא: "לא, מה
פתאום שהרמב"ם יבוא עלי בחלום, מי אני בכלל, רק בא לבקר". הרב
נרגע קמעא ואמר: "מה הוא אמר לך?!". היא: "בא לראות אם הכל
בסדר. אבל לפני שהלך אמר שהוא אוהב אותך הרבה". הרב נרגש כולו:
"אותי..את בטוחה שדיבר עלי...איך הוא נראה..דברי... ספרי
לי..." היא: "נראה טוב. כן דיבר עליך." עיניה סבבו את לשכת
הרב, עד שלפתע לכדו עיניה תמונה שהיתה על הקיר שממול: - "כן
ככה הוא נראה, רק יותר צעיר". הרב: "כן זו תמונה של
הרמב"ם...אוהב אותי הרבה...", מלמל, "מהפה שלו לבורא עולם".