במקום הקדמה.

יש לי סיפור ישן נושן, לא אני הריתי אותו, אבל אני היא זו
שייהדתי אותו. קיבלתיו במתנה מג'ו קאמרון  ידידי  - חבר, אוהב,
בעל נשמה יתרה. איני יודעת אם ג'ו  עדיין חי  כאן בינינו. סביר
יותר להניח שהוא  כעת משתובב בשמים, מצחק עם מלאכיות בעלות
כנפיים, עושה חיים משוגעים, ומצחיק את כל יושבי המרומים.

אז ככה,
פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, התגוררה לה משפחה נחמדה באחד
הכפרים. משפחה ובה אבא ואימא ושני ילדים חביבים, שחיה בשקט
ונחת מרוצה מהחיים, כזו שמסתדרת עם כל השכנים. (ובימינו זה
יוצא דופן ומפתיע, אך גם כאלה ניסים קורים).

אינני יודעת כיום, למנות ולהסביר את כל הגורמים שבגללם היו כל
כך מרוצים, יתכן שבדבר נבע מהעובדה הפשוטה לכאורה, שכאשר נולדו
קיבלו מאיזו סבתא רחוקה וטובה מתנה מופלאה  - כיס קטן רקום
ועטור חרוזים, כיס מלא באלפי פ-י-ר-ז-ו-ז-י-ם.

לא, אל תבקשו ממני כיום, אחרי כל כך הרבה שנים להסביר את טיבם
של אותם פירזוזים. אסתפק רק בתיאור כמה עובדות ומעשים, אולי כך
תבינו במה דברים אמורים.

כשאימא קמה בבוקר, כבר חיכו לה הפירזוזים ליד המיטה, ביחד עם
כוס קפה מהביל, קרואסון ונשיקה. והילדים אור  ואורנית, תמיד
שמחים, תמיד עליזים מחלקים בשפע פירזוזים. לילדי הסביבה,
להורים  וחתולים.

מה אומר ומה אדבר, הפירזוזים חולקו בנפש חפצה ללא חשבון עובר
ושב, ללא הגבלה. והמשפחה שהייתה קצת יוצאת דופן בסביבתה -
כאמור תמיד מאושרת ועליזה.

אך בקצה הכפר, ליד הגבעה, התגוררה לה מפלצת-מכשפה, אישה קטנה
ודקה שלא יכלה לשאת את העובדה, שטוב לה לאותה המשפחה, במיוחד
כשהדבר פגע בה ובפרנסתה, כי המשפחה שלנו לשירותיה לא הזדקקה.
בוקר אחד ארבה המכשפה לאור. כשראתה אותו והוא לבדו, ניגשה
אליו, חיוך מרוח על שפתיה הדקות, ותוך חילופי מילים מנומסות,
לחשה באוזניו, ממתיקה סוד: אם ימשיך בקצב הזה הוא עלול למצוא
את עצמו בצרות כי יום אחד הוא עלול להתעורר - וכיסיו ריקים.
ואז המצב לא יהיה כל כך נעים "יען כי," כן, היא השתמשה בדיוק,
באלה המילים, "אתה פשוט מחלק יותר מידי פ-י-ר-ז-ו-ז-י-ם."

ייתכן מאוד שאור היה עובר לסדר היום, אלמלא נזדמנה אורנית
למקום. ובראותה את אור כה מודאג ועצוב, ניסתה לברר מה קורה לו
פתאום. ואור שאת אחותו אהב וחיבב פתח את פיו וסיפר גם סיפר...
וכנראה מרגע שמחשבה נאמרת, היא גם משפיעה בדרך זו או אחרת, כי
בערב הילדים היו כל כך שקטים, עד שאבא נמלא דאגה, ולחץ ולחץ עד
שאורנית כבר לא יכלה ושיתפה את אבא ואימא במה שהמכשפה הרעה
סיפרה...

ההורים הרגיעו, אמרו שאין סיבה לדאגה ולא כל מה שהמכשפה הרעה
אומרת, אי פעם באמת קרה. אבא הוסיף בקול תקיף וסמכותי, שקרוב
לודאי... שאין מקום לבהלה, ואימא אמרה והדגישה: "תעזבו שטויות
ומאוחר, וכבר צריך לעשות פיפי, לצחצח שינים ולמיטה."

אך בלילה שנת כולם נדדה, של אבא, של אימא, אפילו של החתולה.
ומבלי לתת דין וחשבון לעצמם, לבטח לא לאחרים, מבלי לשקול
תוצאותיהם של מעשים, החלו כולם לערוך חישובים:
"אם הוא נתן לי שלושה פירזוזים, ואני קיבלתי רק שניים, אז מגיע
לי עוד אחד, וזה לא פייר, כי אורנית קיבלה גם אתמול מאימא
יותר."

וכך סתם, מבלי משים חדלו כולם לאט לאט לחלק פירזוזים. נותנים
במשורה ואחרי הרבה חישובים. וכשנותנים מעט, גם הכיסים מתחילים
להיות, מה נאמר, הרבה יותר קלים, דבר שאישר כמובן את דבריה של
זו מקצה הכפר, דבר שכמובן סיבך עוד יותר את המצב.

אך מילא פירזוזים, או יותר נכון העדרם, זה לא היה הדבר הכי
נורא שקרה, לזאת  אפשר אולי להתרגל. אך מה יהיה עם חוט השדרה?
במקום להמשיך לצמוח ולהתפתח כמקודם לגובה, החל מתכווץ מצטמק.
הסחוס בין החוליות כמעט נעלם, חוט שדרה עומד בפני סכנת מעיכה!
וזה חברים כבר מזמן אינו בדיחה.

את זאת חייבת הייתה המכשפה בכל מחיר למנוע, כי אם המשפחה שלה
תעלם, זה אולי יהיה ניצחון כביר, אך מצד אחר לא יהיה לה יותר
את מי לסדר, במי לפגוע וממי לקבל כסף ומתנות למכביר, ואז סוף
לטיפולים ומתן עיצות מועילות, ומה יהיה על שמה הטוב כאן ובעיר?
ממש לא נעים להפסיד משפחה שכזאת, פוטנציאל נהדר להסברים
ולהרצאות.

וכך יצא, ערב אחד עת שוטט לו אור עצוב ומשמים וכועס בשדה ( וזה
הרבה יותר טוב מאשר להיות בדיכאון) פגשה אותו המכשפה ככה,
במקרה. ואחרי שהחטיפה לו מוסר בנוסח של "אמרתי לך" ו"אתה
רואה?" נתנה לו תחליף, כיס מלא ח-י-ר-ג-ו-ש-י-ם.

ומה קורה עכשיו אתם שואלים? פשוט מאוד אין כאן ניסים. המשפחה
שלנו הפכה להיות  משפחה נורמלית, כמו כל משפחה שאני מכירה.
חירגושים עפים בשפע, ללא ביקורת ומחשבה. עמוד השדרה המכופף לא
התיישר, אך שוב לא נמצא בסכנה. בקיצור, המשפחה הפכה להיות עוד
משפחה רגילה, רגילה. (כמו שלי, שלכם, כמו של השכנים ממול
והדודים מחיפה...)

אלא מה, בוקר אחד התעוררה אורנית מוקדם מהרגיל, הסתכלה בתקרה
אחר כך בחלון ומתוך שהיה מוקדם בבוקר החלה בוהה, חושבת, תוהה.
ואז לפתע גמלה בה החלטה. ניגשה לאימה, שעדיין שכבה במיטה,
חיבקה אותה בחוזקה, הכניסה יד לכיס, ספרה ומנתה ושוב ספרה ו...
נתנה לה את כל הפירזוזים שהיו ברשותה.

אורנית הייתה משוכנעת שהיא את הקריירה שלה גמרה. אך כשהכניסה
יד לכיס גילתה להפתעתה שבמקום שלושה שהיו לה מקודם יש לה שישה.
שישה? שישה! כל כך הייתה מופתעת מן התגלית שגילתה, שכשאבא עבר
במקרה שלחה לעברו את כל השישה, שיהיה.
הכניסה היד, מבלי משים שוב לכיסה. אך מה זה? לא ייתכן. מדוע זה
הכיס כה מרשרש? מה פה קורה?

אימא נשארה לשכב במיטה, כל גווה מצומרר. הפעם האחרונה שקיבלה
מאורנית פירזוזים מתי זה קרה? ובעודה מתלבטת, עוד הפתעה. אבא
נבוך ונפעם ממתנת ביתו הקטנה, כבר שכח מה עושים עם כמות כל כך
גדולה של פירזוזים והעביר בחופזה ללא מחשבה את כל האוצר לאשתו
היקרה.

מה נאמר , מה נרחיב בדיבור, הרי עכשיו הסוף כבר קרוב, זה ברור.
המשפחה שלי חזרה להיות משפחה מאושרת, הכיסים מלאים בפירזוזים
למכביר. וגם המכשפה הדקה אינה מחוסרת עבודה בכל מה שנוגע
למשפחות אחרות. ולפעמים היא אפילו נקראת לטפל בצלקות מכאיבות,
כן כן באותן צלקות מכאיבות ומכוערות, שנותרו מאותה תקופה לא
נעימה, שבה שכחו לחלק פירזוזים במשפחה.


ולפני שאסתלק  ואניח אתכם למחשבות והרהורים  (אם יהיו כאלה)
שאלה  קטנה  לי אליכם:
מתי  לאחרונה חילקתם אתם או קיבלתם פירזוזים?



שיהיה לכם רק טוב.