"אוף! אתה לא מבין! אף אחד לא מבין..." היא אמרה והתיישבה
באנחה על המיטה שלי. "נו, בבקשה... רק אחת, אחרונה. באמת..."
ונתנה לי את המבט הזה של כלב עזוב שאף פעם לא יכולתי לעמוד
בפניו. הפעם הבטחתי לעצמי שאני לא אכנע, כי הפעם זה לא בשבילי,
זה בשבילה. העיניים החומות שלה בהו בי. "לא!" אמרתי בנחישות
והתרחקתי ממנה. שמתי את הקופסה בכיס האחורי שלי, הסתכלתי לה
בעיניים ואמרתי שוב "לא! אני לא נותן לך לעשן!"

"אבל אתה לא מבין! אני חייבת!" העיניים שלה נהיו רטובות ושפתה
התחתונה רעדה. "אני חייבת..." והפעם כבר הקול שלה היה פחות
תקיף. מתחנן. דמעה זלגה על הלחי שלה. ואז עוד אחת ועוד אחת.
היא הורידה את ראשה והשיער שלה כיסה את פניה. אף פעם לא ראיתי
אותה בוכה. היא באמת כל כך צריכה את הסיגריה הזאת? בהיתי בה
כמה זמן. הסתכלתי בגופה רועד והתלבטתי מה לעשות. בסופו של דבר
שאלתי "מה קרה?"

היא הרימה את ראשה וראיתי שכל פרצופה האדים "אני רוצה סיגריה!
זה מה שקרה! הדבר היחיד שעושה לי טוב וגם את זה לוקחים ממני!"
היא הסתכלה לי בעיניים. אוף, העיניים שלה, זה תמיד מה ששובר
אותי. השפלתי מבט.

"לא לקחו לך כלום. העישון ייקח לך את החיים." אמרתי את זה
בשקט. המנהל שלה אמר שאם ייתפסו אותה מעשנת עוד פעם אחת, יעיפו
אותה מבי"ס. יעיפו אותה מהנבחרת. אם ההורים שלה יידעו על זה,
הם לא ייתנו לה לצאת מהבית. "הסיגריות הדפוקות שלך הורסות לך
את החיים! וגם לי! את חושבת שאני אוהב להיות אחראי עלייך כל
הזמן? את חושבת שאני נהנה לראות אותך סובלת?"

-"אם אתה כל כך שונא את זה למה אתה ממשיך לעשות את זה? אתה סתם
ממרר לשנינו את החיים!"
-"אני שונא את הסיגריות שלך! אני שונא את השגעונות שלך! אבל,
יא מטומטמת, אני אוהב אותך!"

היה שקט לכמה דקות. שנינו היינו צריכים לנשום שוב. הרגשתי את
החפיסת סיגריות שורפת לי דרך המכנס. הרגשתי איך הלב שלי נהיה
קל יותר ואת הדופק פועם במהרה ברקה שלי. הרצתי במוח שלי
תסריטים על מה הולך לקרות עכשיו. באחד היא אומרת לי "גם אני
אוהבת אותך" וזורקת את הסיגריות לשירותים. באחר, היא לוקחת את
המספריים של אחותי ותוקעת לי אותם בלב ואז לוקחת את החפיסה.
תמיד הייתה לי נטייה ללכת לקיצוניות...

היא השפילה את מבטה ואז הרימה אותו שוב וחייכה. פתאום הכל
נעצר, הלב שלי הפסיק לפעום, המחשבות נדמו והרגשתי משותק.
"השגעונות שלי זו אני", החיוך עדיין על פניה. לא חיוך מתנשא,
חיוך ביישני במקצת. החיוך שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה להתחמק
מנושאים קשים. חייכתי. כן, גם את השגעונות שלה אהבתי, אבל כבר
לא אמרתי לה את זה.

הוצאתי את החפיסה מהכיס והושטתי לה אותה. היא הושיטה ידה לקחת
אותה אבל אני עדיין החזקתי אותה. "קודם, תבטיחי לי שני
דברים."
-"נו?" היא שאלה.
- "את לא מעשנת בבי"ס, אף פעם."
-"אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה... מה עוד?"
-"תספרי לי מה קרה..."
-"אולי פעם אחרת. עכשיו תביא סיגריה."

נתתי לה את החפיסה והתיישבתי לידה. הדמעות שלה כבר התייבשו
והחיוך שלה הפיג את כל המתח שהיה ביננו קודם . האוויר סביבי
התמלא בריח שלה ובעשן סיגריות. לקחתי סיגריה והדלקתי אותה. היא
צחקה ונתנה לי נשיקה על הלחי. "תודה שאתה שומר עליי".