ישבתי בחדר של יוני, על המיטה שלו. ושמעתי את אמא שלו ואבא שלו
בוכים בסלון. והסתכלתי על המגירה עם המנעול ועל המפתח הכסוף
והקטן שאמא שלו הניחה בידי.

יוני היה החבר הכי טוב שלי. אני בת והוא בן, קוראים לזה ידיד
בימינו, אבל הוא היה בשבילי הרבה יותר מידיד, הוא היה החבר הכי
טוב שלי. נקודה. ליוני היו הרבה חברים והוא כל הזמן היה מוקף
בהם. בגלל זה הרגשתי כל כך טוב שהוא אמר לי שאני החברה הכי
טובה שלו. הרגשתי מין תחושה כזאת של עילוי שמבין כל החברים
שלו, הוא מעדיף אותי. בגלל זה כל כך הרבה אנשים רצו להיות
חברים של יוני. הוא תמיד היה גורם לך להרגיש טוב וכשהיית צריך
עזרה, הוא היה בא מיד והוא תמיד ידע בדיוק מה להגיד. והוא
חייך. גם כשלא התחשק לו כל כך. והיה לו חיוך כל כך יפה שכל מי
שראה אותו מיד חייך גם. בעצם, לא היה צריך לראות אותו מחייך,
היה מספיק להרגיש את החיוך שלו, ויכלת להרגיש אותו מכל כך
רחוק. אנשים שכבר הכירו אותו, וכמעט כולם הכירו אותו, חייכו רק
מששמעו את השם שלו. ואם היית פוגש אדם זר ומתחיל לדבר איתו,
לספר לו משהו על "חבר שלי, יוני" מיד היה אומר "יוני? אני מכיר
את יוני!" והיה מחייך והייתם יכולים לדבר על יוני שעות. אפשר
להגיד שבזכות יוני כל העיר הגדולה שלנו נהפכה להיות כמו קיבוץ
קטן שבו כולם מכירים את כולם וכולם מכירים את יוני.

אני הכרתי את יוני כשבאתי לצוק. הצוק השקיף על הים ותמיד הייתי
באה לשם כשהרגשתי שדי ונמאס. לפעמים היו שם זוגות שישבו על
הספסל שלי והם התנשקו והתחבקו ואהבו ואני הייתי מתעצבנת
ומתיישבת דווקא לידם, שיילכו כבר, זה המקום שלי. בכלל, כשאדם
מדוכא, הדבר הכי נורא שהוא יכול לראות הוא לא בנאדם אחד, אלא
שני אנשים מאושרים. גם אז, באותו הלילה, היה זוג שישב על הספסל
שלי. הכרתי במקרה את הבן, אז חייכתי חיוך קטן של שלום והמשכתי
ללכת, לא היה נעים לי להפריע לו. הלכתי לאורך הצוק, זכרתי שפעם
היה בקצה השני עוד ספסל. שמרוב שהוא היה שם כל כך הרבה זמן,
הוא קצת שקע ובעצם כבר לא היה כל כך ספסל, אלא יותר קרש שביצבץ
מהאדמה. כשמצאתי אותו ראיתי שיושב על המשענת שלו מישהו, אבל
החלטתי שאני לא מוותרת גם על הספסל הזה והתיישבתי בקצה השני של
הספסל. המישהו הזה היה יוני. התחלנו לדבר. הסתבר שהספסל שלי
הוא גם הספסל שלו וגם לו תפסו אותו. דיברנו כמה שעות ואיכשהו,
עוד בחמש הדקות הראשונות של השיחה, הוא הצליח לגרום להרגשה
הזאת של די ונמאס להיעלם ועכשיו כשחייכתי זה כבר לא היה סתם
חיוך של נימוס. אחר כך עברנו דרך הספסל שלנו והזוג עדיין היה
שם והם התחילו לדבר עם יוני. "אפרת," אמר לי הבן שבמקרה גם
קראו לו בן, "לא ידעתי שאת מכירה את יוני! למה לא אמרת כלום?"

"רק עכשיו הכרנו," אמר יוני וחייך, "במזל טוב." וכולנו צחקנו.
אני יודעת שזה לא נשמע ממש מצחיק ככה, שאני מספרת את זה. אבל
כשיוני מספר משהו, אתה חייב לצחוק, ולא כדי שהוא לא ייעלב, אלא
כי אתה רוצה לצחוק, כי זה מצחיק אותך.

לכל אחד היה סיפור אחר על איך הוא הכיר את יוני, אבל רוב
האנשים העדיפו שלא לספר את הסיפור, כי מכירים את יוני כשצריכים
אותו, וכשצריכים את יוני לא נמצאים במצב טוב כל כך. ויוני? את
מי הוא זכה להכיר כשהוא היה צריך אותו? אף אחד לא ממש חשב על
השאלה הזאת עד... עד שהוא הלך. כי הרי, זה יוני! ויוני אף פעם
לא מגיע למצב הזה, יוני תמיד שמח. יוני תמיד מחייך. רק אני
ידעתי שיוני לא תמיד שמח כשהוא מחייך ושלפעמים, כשנמאס לו
לחייך, הוא הולך לצוק ויושב על חתיכת קרש שבולטת מהאדמה
ולפעמים הוא גם בוכה. אבל רק כשאף אחד לא רואה.

התיישבתי על הרצפה בחדר של יוני, מול המגירה. החלקתי את המפתח
למנעול וסובבתי אותו לאט. זה היה ביום החמישי של השבעה ואמא של
יוני ביקשה שאני אחכה קצת אחרי שכל החברים של יוני יילכו ואז
היא הביאה לי את המפתח. "הוא השאיר את זה במכתב." היא אמרה,
"ביקש שאני אביא את זה לך." לא הייתי צריכה לשאול למה המפתח
מיועד. ידעתי. ליוני יש מגירה עם מנעול שבתוכה הוא שומר את כל
הדברים שהוא לא יכול להוציא אבל חייב. "זה דברים שאם לא
מוציאים אותם, אז הם שורפים אותך מבפנים. ואם אתה מוציא אותם
ומישהו רואה אותם, אז הוא כבר אף פעם לא יסתכל עליך אותו הדבר,
אף פעם לא ידבר אלייך כמו מקודם."אז הוא שמר אותם במגירה ונעל
אותה היטב. שאף אחד לא יידע. רק אני ידעתי מה יש בתוך המגירה.
אני הייתי החברה הכי טובה שלו.

פתחתי את המגירה. היא הייתה מלאה בדפים שהיו מלאים במילים
ובצבעים ומעטפות עמוסות בעוד דפים ותמונות. איכשהו, מעטפה אחת
קרצה לי במיוחד. היה כתוב עליה "לחברה הכי טובה שלי". פתחתי
אותה. בתוכה היה מכתב, בשבילי:
"לאפרת,
אני מניח שאת כבר יודעת מה קרה. המגירה כבר לא הספיקה ופחדתי
להוציא את הדברים האלה בפני מישהו. גם בפנייך... הלוואי שהייתי
יכול להיות שם כשאת פותחת את המגירה, אבל אני כבר לא יכול.
אני... בפעם הראשונה בחיים שלי מתלבט מה לכתוב, מה להגיד.
חשבתי לעשות לך סיור במגירה. אבל היא כל כך מבולגנת... המעטפות
הן מהתקופה שניסיתי לסדר אותה, קצת אחרי שהכרתי אותך. אבל אי
אפשר לסדר רגשות. אי אפשר לשלוט בהן. ואי אפשר להבין אותן. אני
גם לא מבין למה אני מרגיש ככה. אני מניח שזה גורלי, מניח
שמילאתי את תפקידי בעולם הזה. מצטער ותודה על הכל. באהבה,
יוני."

הסתכלתי לתוך המגירה. בחרתי באקראי דפים. על דף אחד היו
מצויירות העיניים של יוני. כן, קשה לא לדעת שאלה העיניים של
יוני. היה להן צבע מיוחד, שרק ליוני היה, כחול כל כך כהה
שלפעמים היית טועה וחושב שזה שחור. אבל הפרצוף מסביבן, לא היה
הפרצוף של יוני. הפה היה עקום והלחיים נפולות והוא היה ירוק
ונראה קצת מפלצתי למען האמת. מצאתי עוד ציור, של הרבה אנשים
לכולם מבטים מבועתים וכולם מביטים בך, הצופה. וחלקם בורחים.

לקחתי עוד דף. זה היה סיפור. בלי שם. לאף אחד מהסיפורים שלו
אין שם. הסיפור סיפר על ילד שהלך לילה אחד לצוק כדי לשים קץ
לחייו. אבל היו אנשים בנקודה שממנה רצה לקפוץ, אז הוא הלך
לספסל אחר שכבר לא היה ממש ספסל אלא יותר קרש שתקוע באדמה וישב
שם וחיכה. ואז באה ילדה והם התחילו לדבר ונהיו חברים הכי
טובים. לסיפור הזה היה סוף טוב. לסיפור של יוני לא. לפי המכתב
התאבדות שהוא השאיר להוריו, הוא תכנן להתאבד בקפיצה מהצוק,
מהספסל שהוא לא ממש ספסל. אבל בדרך לצוק נתקעה לו המכונית. דבר
כזה בדרך כלל, היה משמש לכל אדם, במיוחד אדם שמאמין בגורל,
סימן שהוא לא צריך להתאבד. אבל המכונית של יוני? נתקעה דווקא
על המסילה. ויוני, שהאמין כל כך בגורל, הגביר את הרדיו וחיכה.
עברו כמה דקות והרכבת של 4:30 העיפה את המכונית של יוני ויחד
איתה את יוני. ויוני חייך. כי הוא כבר התרגל לחייך גם כשכבר לא
כל כך בא לו לחייך.