זה היה בתום הדרבי הראשון בכדורסל מזה שלוש שנים, הוא אמר לי
לא. הנער שאהבתי אמר לי לא. היחיד שרציתי בו, היחיד שאהבתי בכל
לבי וכל נשמתי. האחד היחיד שלי ועכשיו זה נגמר. השארתי פתק על
נייר מכתבים ישן צירפתי תמונה שיזכרו אותי, טפטפתי עליו בושם
שיריח טוב בכל זאת בשורות טובות לא מקבלים כל יום אני הולכת
לאהובי כתבתי. ועוד כתבתי "יש וודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל "  והתמונה שלנו מאחורה,
תמונה שבאמת הייתה מוצלחת, אבל סתם תמונת מחשב לא אמיתית. עשו
מאתנו זוג משתי תמונות נפרדות. כשראיתי את מבטו באותו יום משהו
היה שונה, משהו שחור קינן בעיניו העכיר אותן פגע בצלילותן
המושלמת שגרמו ללבי לרטוט כל פעם במבטן אליי, השחור הזה עיצבן
אותי ואז זה הגיע, ידעתי שזה יגיע. "חשבתי על זה ולא מתאים לי
שנצא" הוא אמר לי בטון לא מתנשא ולא יהיר בטון מתנצל משהו או
נבוך. רציתי לבכות, רציתי לצעוק, רציתי לכעוס, אבל לא יכולתי.
לבי עמד, גופי קפא, נשמתי רצתה לצאת ולעזוב את גופי, אז ברחתי,
ידעתי שלא משנה מה בוכה הוא לא יראה אותי, בחיים לא. רצתי
החוצה, רצתי ורצתי הגעתי הביתה עליתי למעלה, ההורים כבר ישנו
לא נפרדתי מהם, אני אהיה תמיד אתם חשבתי, שרבטתי במהירות את
מילות השיר על נייר המכתבים, טפטפתי בושם שמתי הכל במעטפה
וחתמתי. ידעתי, כשאני חותמת על המעטפה אני חותמת את חיי. המכתב
נח לו על שולחן הכתיבה העמוס בעוד אני הולכת לצוק, לצוק שלי
ממנו יכולתי לראות את הדבר האחד שאהבתי יותר מכל אפילו יותר
ממנו, את הים, הים קרא לי שמעתי את קריאותיו אליי " בואי,
בואי", וקריאות אלו לרגע נשמעו באוזניי כמו קריאותיו שלו "
בואי אליי, בואי". אבל הוא לא קרא לי הים קרא. נעמדתי על רגלי
מוכנה להיענות לקריאת הים לשירתו אליי, נעמדתי על רגלי ונפלתי.
הים לא התייאש " בואי, בואי אליי" המשיך וקרא הוסיף לשיר לי,
"בואי, בואי אליי", כל אירועי היום עברו לנגד עיני וכשהגיע הלא
מצדו, נעמדתי על רגלי והתחלתי צועדת צעד צעד, אחד ועוד אחד
לעבר קצה הצוק, הפעם לא נפלתי מרגלי, הפעם דווקא רציתי, אבל
הפעם המשכתי ללכת קדימה נאבקת עם עצמי, עוד קצת, ועוד קצת.
מתחת התגברו הגלים, ועלו כאילו באים אליי, לקחת אותי אליהם.
אבל הם לא הגיעו אל ראש הצוק לא הגיעו אליי רק קראו בשמי לחשו
לי מילות אהבה, התקרבו וקראו בשמי, ועם כל גל שהתנפץ וכל קצף
לבן שמעתי את שמי, עולה מן הים עולה מן הגלים עולה עם הרוח,
והלכתי לכיוון הים שקרא בשמי ששר לי בחן שכזה, וקראתי לו "ים,
ים בוא וקח אותי" והוא המשיך, ושב לקרוא בשמי ולא לומר דבר
זולת שמי, "ים אני שלך" ואז ראיתי, ראיתי את עצמי בתוך המים
נסחפת בגלי הים ששומר עליי ומגן עליי, עשיתי עוד צעד ונפלתי
נפלתי ונפלתי ואז הגעתי,  אליו, לחיקו של היחיד שאהב אותי כמו
שאהבתי אותו, ושאהבתי אותו אהבת אמת. אחת ויחידה הייתה אהבתי
אליו ואהבתו אליי. הגעתי , לא נאבקתי בו שעה שלקח אותי עמו
לטיול מתחת לירח ולכוכבים, מתחת סלעים ועל חולות ליד דגים
וסירנות, וסירות טבועות כשהוא מספר לי את סיפוריו המרתקים
מסביר לי בנועם וברוך על ביתי החדש. אחרי הכל זו התחייבות
לנצח. נצח, רחוק מכל מה שהיה מכל מה שכל כך רציתי לשכוח, ושם
בין הסירות והדגים מתחת לירח לשמש ולכוכבים. שם, יכולתי סוף
סוף להירגע כי אני אתו עם אהובי, לנצח נצחים, עד שהמוות יפריד
בינינו.