השעה שש בבוקר. אין לי מושג מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי ערה
בשעה כזו.
אני יושבת עכשיו בטרנינג שחור, מול מסך כל-כך לבן. שומעת
באוזניות שיר של אביב גפן, "חדר קטן".
הקול שלו לוחש לי, חלוד, מילים ומנגינה עוטפת. אני מתמלאה
צמרמורת. הלב שלי מחזיק את עצמו חזק.
מפחד לתת לרגש להשתלט. יש שיעור באופק. הוא כבר יודע להתאפק.
לא משחרר את המציאות שלו.
היא לא עוזרת לו בלימודים. עכשיו אני רוצה לברוח לארץ השקט
הדמיוני שלי ולחלום לי שם.
או סתם ללכת ברחוב ריק מאנשים ולשמוע את האלוהים שלי. שר לי
בשקט, מחזק ומפחיד.
אצלנו בבית הספר, כמעט ואין חוקים קשים. רוב המורים כמעט
אנושיים.
אז למה הרגש שלי כמעט ומת לו כאן. בין ספרים וחובות כל-כך קל
לכולם לחפף.
אותי לא מעניין ההלניזם וטריגונומטריה כשיש לי בראש את הלמות
הזה, את החיפוש האינסופי אחרי חלומות.
וכשהם מתנפצים, אני אוספת בלית ברירה את הרסיסים ובונה לי חצי
יציבות, שנוטה תמיד ליפול.
ישנה בלילה רק כתירוץ לשכוח בינתיים. להקפיא את היום. ואז
מעירים אותי בבוקר. הורסים לי את השקט.
מתכוונת להירגע היום מול איזה ים ירוק, לשמוע משהו, לכתוב שיר
שיוציא לי את הסבל.
אבל כדאי שאני אמהר, כי יש עכשיו היסטוריה ואח"כ שעתיים לישון.

המורים משעממים אותי והתלמידים מנערים אותי. ודי! לפעמים פשוט
בא לי לצרוח שיפסיקו.
אבל יש שלט בכל כיתה "נא לא להרגיש", אז שתקתי.
לא רציתי לעשות סצינה, כי היו שולחים אותי ליועצת. אפילו שכבר
דיברתי איתה פעם וזה לא נורא.
יש משהו מאוד צבוע באדם הזה. מקשיב לך רק כשאתה לא מקשיב להם.

אני גם די שפויה. די מקשיבה לחוקים. מה שהם רוצים.
לא משנה, אני אשתוק. אשכח מהים הענק שלי. אעזוב את השאלות שלי
ואפתור את שלכם.
אהיה בשקט, הרבה הרבה בשקט. אחייך בשבילכם ואלמד.
אחרי כמה שנים תתנו לי תעודה. אני אבכה בלב ואגיד "תודה".
גם לימדתם שצריך להיות כנים. אבל עכשיו שיקרתי, אני לא מודה
לכם.
גם אתם לא הייתם ישרים, לא ביקשתם ממני סליחה.
השאלות שלא פתרתי כנראה יפתרו כשאתפטר. אתם, לא ביקשתם סליחה.