סיפור בהמשכים למאמינים
פרק ראשון
יש רגעים בחיים בהם אני אומרת לעצמי, את הרגע הזה אסור לשכוח,
ואז אני מתבוננת היטב סביבי, לקלוט את כל התמונה, לפני שאני
מרשה לעצמי לשקוע בתוך הכאב, או להבדיל אלפי הבדלות לתוך
השמחה, מה שהרבה יותר נדיר. אבל לא תמיד אני יודעת לזהות את
הרגעים האלה.
במקרה או שלא במקרה, ההתחלה הייתה כל כך בנאלית שבמקרים רגילים
לא הייתי אפילו זוכרת איך הכל התחיל. ובכל זאת אני זוכרת היטב
את רינת בשמלתה הפרחונית נכנסת כרוח סערה לתוך המשרד, חיוך רחב
על פניה. חיוך שכעבור חמש דקות יוחלף בתחושת קבס, שישנה את
חיי.
רינת הייתה אמורה לצאת לקורס מנהלים צעירים בהרווארד. נבחרה
כנציגה שניה של ישראל. עברה את כל המבחנים, ונמצאה מתאימה. נו
פלא, אני המלצתי עליה. עוד לא היה אדם שאני המלצתי עליו למשהו
שלא זכה.
אבל רינת כבר רצה הבוקר לשירותים כמה פעמים, וכשהיא חוזרת
מעוותת פנים, אני יודעת. היא הפעם, לא תצא לקורס המנהלים
הצעירים בבוסטון. לתינוקות יש תמיד עדיפות ראשונה ולנו במשרד
יש עכשיו בעיה. המועמדת מספר אחד של ישראל שברה רגל לפני שבוע
ולא יעלה על הדעת, פשוט לא יעלה על הדעת שישראל לא תשלח נציג
לקורס הכי יוקרתי למנהלים צעירים המתקיים זו השנה השניה
בבוסטון.
נדמה לי שאני כבר יודעת מה יהיה הפתרון. אינני אוהבת את
הרעיון, לצאת דווקא עכשיו. יש לנו שביתה באופק ומשא ומתן עד
שעות הלילה המאוחרות. אבל כשמגיע הטלפון ממשרד החוץ, אני
נכנעת. מעבירה את הסי ווי שלי בפקס. ממלאה טפסים, כמו שצריך.
ארוכים בשבעה עותקים ונכנסת לישיבה עם הוועד.
תוך כדי ישיבה מגיע טלפון. "הלו," אני שומעת את הקול הכי סקסי
שיכול להיות עלי אדמות "יס," אני עונה , עוברת לאנגלית כאילו
זו שפת האם שלי. "מדברת שחר, במה אפשר לעזור לך."
אנשי הוועד המתלהמים משתתקים, כמו במטה קסם. אפשר לשמוע סיכה
במעופה ואני מנהלת פלירט קליל עם הקול הכי מדליק ששמעתי אי פעם
בימי חיי. עונה על כל השאלות באריכות בסבלנות ומרגישה כיצד חוט
השדרה שלי מתחיל לפרפר...
עוד שבועיים והכל מאחורי. הוועד שקט, המפעל פועל שוב 24 שעות
ביממה. גם הבית שלי נרגע. אני נוחתת ב- Logen Airport ומתפללת
שהמטוס לא ייפול לים. כמובן שאחרי ביקורת הדרכונים מחכה לי
לימוזינה גדולה בחוץ ועליה שלט גדול "הוורארד פרוייקט," תודה
לאל שאין עיתונאים. אני שונאת לא להראות במיטבי.
הקורס שונה מכל מה שדמיינתי לעצמי, בארץ. האמת לא עברתי על
הניירת בקפדנות כך שאינני יודעת למה לצפות. עד מהרה אני מגלה
לתוך מה נפלתי במקרה. קבוצה מעורבת מכל העולם - מנהיגים צעירים
22 איש ואישה. סינגפור, הודו, סין, איטליה ספרד, אירלנד... כל
הצבעים וכל המינים. אין לי מה להתבייש באנגלית שלי, תודה
לאל.
אבל אין. אין ניהול זמן ואין טי קיו אם. אין אפילו איזו 9002.
אין אסרטיביות וכמעט ואין תיאוריות. ותום הסקסי הזה מהטלפון,
שמסתבר שהוא המנחה והראש של הקבוצה, מושיב אותנו על הרצפה, על
כריות רכות ומכריח אותנו לספר על עצמנו, על הצלחות וכישלונות
של ראשית ניהול ולתת משוב יומי לכל אחד מהמשתתפים. ועושים הכל:
משחקי תפקיד, צופים בסרטים וכל מיני תרגילים מוזרים. המחברות
שלי נשארות ריקות, אבל בכל לילה עלי להכין שיעורי בית. פעם
ספרות יפה, פעם ספר מקצועי עב כרס ובאחד הימים אני מרימה יד.
"אתה באמת מצפה מאתנו לקרוא את כל הספר ה ז ה עד מחר?
כל הקבוצה מנידה בראשה, אבל תום רק מחייך.
"כשתהיו מנהלים תצטרכו לקרוא הרבה יותר. אז כן. למחר את כל
הספר מכריכה לכריכה ומחר בוחן פתע."
למה הוא מחייך?
הקבוצה רוצה לתלות אותי. אבל עכשיו אני כועסת, נעמדת בכיתה. לא
מוותרת. "תראה תום" אני אומרת "אף אחד כאן אינו מומחה באנגלית
תן לנו עברית, סינית, הודית ונקרא גם שלושה ספרים."
תום בטח לא רגיל שמתווכחים אתו אבל נשאר מחייך "גבירתי," הוא
מתחיל. "אדוני," אני נכנסת לדבריו "מה דעתך עד ליום שני?" כל
הקבוצה מנידה ראש. מהפכת חצר? תום מסתכל על הקבוצה "מחיאות
כפיים לגברת מישראל," הוא אומר, "או קיי ניצחת אותי, עד יום
שני." וכל הקבוצה מוחאת כפיים. רק אני - פרפרים בבטן, למה?
היום יורד לאט ואחר כך מהר. בדפי המשוב אני מקבלת פעם שנייה
ברציפות מקום ראשון. משום מה לא מזיז לי יותר. לפני שמתפזרים
לגמרי, אומר תום, "אפשר להזמין את גבירתי לכוס קפה?"
היגואר של תום, שכבר ראתה ימים רבים וטובים, חותכת את העיר
כמכונה משומנת.
"איך אתה נוהג?" אני מעירה
"אני מתחרה עם עצמי, " משיב תום ומחייך מתחת לזקן המטופח שלו.
"שונא לעמוד ברמזור, מכיר כבר את כל הפיתולים."
משום מה, הוא מוביל אותי לדירתו, במקום לאיזה בית קפה במרכז
העיר.
דירה רחבה מטופחת בקומה ה- 24 של בית דירות, עם שוער, כמו
בסרטים. ממש ליד הגן במרכז העיר. מחדר המגורים, כל העיר פרוסה
לרגלינו. אבל עכשיו לילה ורק האורות מרצדים. מרחוק אפשר לראות
את ההנקוק בילדינג ואת הנהר השקט על קישוטי המלח פלפל שעל ראשי
העמודים. במרחק אפשר רק לדמיין את האוניברסיטאות ואת אוקספורד
בגלל הערפל הדקיק. קר.
הדירה של תום נראת יותר כחדר רווקים מאשר דירת פרופסור. מזכירה
מאוד את הכיתה. רק שכאן לקירות יש ריח מעט מתקתק, מזכיר לי
משהו, אבל לא יכולה לשים עליו את היד. שטיח סגול כהה מקיר אל
קיר. כריות גדולות, מזרונים על הרצפה. בפינה מערכת סטראו גדולה
ואוסף תקליטורים, כמעט עד התקרה. ספרים גם כאן לא חסר. אוסף
משונה אפלטון ליד התנ"ך כתבי צרצ'יל, בירון, אומנות הזן.
דירת רווקים? קן אהבה .
אני מביטה בחלון הרחב המגיע כמעט עד הרצפה וראשי קצת סחרחר,
מתיישבת על הכר הגדול, יותר נכון מתרווחת. תום לידי, אוחז בידי
ונועץ בי עיני תכלת גדולות וחמות.
"רוצה לשתות משהו יקירה?"
"הבטחת כוס קפה זוכר?" אני מגרגרת
ותום צוחק בקולו העמוק - מוזג לי כוס מים קרים בכוס ארוכה.
מוסיף נשיקה עמוקה ועוד מעט קט אנו מתגלגלים על המיטה
השטוחה, על השטיח ושוב על המיטה.
אני כמו חתולה רעבה. אפשר לחשוב שהייתי בצום איזה מיליון שנה,
ותום רך כעננה. הולך איתי על כל הקופה. ואחרי שזה נגמר, שואל,
מביט לתוך עיני
"רוצה עוד סיבוב , לפי הקצב שלי הפעם?"
אני המומה. לא היו לי הרבה גברים, עדיין. אחרי מיכאל אף אחד.
אז כל מה שאני מכירה זה סייחים מיוחמים בנג, בנג ונרדמים. וזה
תום כבר אחרי הארבעים, רוצה עוד סיבוב מיד, עכשיו? והוא רק
אומר עכשיו:
"תני לי לענג אותך, את בשקט..."
גם את זה אני לא מבינה. בשבילי עד עכשיו, סקס היה עבודה קשה.
לא לעשות שום דבר? רק לשכב כמו מלכה. נו, אני מוותרת. תום עובר
על כל גופי בנשיקה, מרפרף עלי בעיניו, ליטוף ונשיקה וחיבוק
ועיסוי ומציצה. מוציא ממני קולו רמים ולוחש "שש... השכנים
שומעים." וכך זה נמשך שעה ארוכה. שעה? עד אור הבוקר. עד שהוא
בא בקול תרועה רמה ועוד צועק "אלוהים אני שלך." ואני עדיין
מרגישה כמו מלכה.
את כל סוף השבוע אנו מבלים במיטה. מפסיקים רק לאכילה ותנומה
קצרה. תום לא שבע. ובבוקר כשאני ישנה, הוא נכנס בי מאחור
ומעיר אותי בתנועות עירסול מרתקות.
רק במוצאי שבת אני נזכרת - אני צריכה עדיין לקרוא ספר ואני
עדיין לא קראתי את תום. חידה הוא בעיניי. אני פותחת את הספר עב
הכרס. הופכת את הדפים וצוחקת.
הספר כולו דפים לבנים
בעמוד הראשון הנחייה:
"כתוב על האירוע הכי מרשים בחייך."
אני מסתכלת על תום השוכב רגליו פסוקות, אברו שוב מזדקר תוך כדי
שינה. תארי לעצמך שאת כותבת עליך ועל תום בסוף השבוע הזה.
יתלו אותו ואותי....
פרק שני
החיים בבוסטון נמשכים כרגיל. כשחוזרים מחופשת סוף שבוע אני
ממהרת להטמע בתוך הקבוצה ומנסה למחוק את החיוך החדש שעל פני.
מה-לי מנסה לברר היכן הייתי כל סוף השבוע ואני מנסה למצוא איזה
הסבר משביע רצון. "עשיתי קניות, אחר כך יצאתי לטייל, להכיר את
הטריטוריה החדשה שלי," היא מהנהנת בראשה, אבל שתינו יודעות
שאין אני דוברת אמת. אינני סומכת עליה, בעצם עדיין אינני
סומכת עדיין על איש, אפילו לא על תום שכדרכו ממשיך להיות נופת
צופים, תוקע עיני תכלת בכל חצאית עוברת.
השבוע אנו יוצאים מהכיתה אל עבר סיורי שטח כפי שהוא מכנה זאת.
בוסטון החדשה וגם העתיקה נפרסת לפנינו, אבל לא דרך עיני התייר
המצוי אלא דרך התייר המלומד. באמצעות האבנים מלמדים היסטוריה
ופוליטיקה וכמובן גם מינהל. מתחילים כצפוי במסלול השגרתי,
השביל ההיסטורי, אך עד מהרה יורדים ממנו. הולכים לבייקון
סטרייט, ובוחנים ארכיטקטורה בת 200 שנה וקצת יותר. האמת - אני
פחות מתעניינת בבניינים ויותר בחברי הקבוצה. מחוץ לכיתה הם כל
כך שונים והרבה יותר משוחררים.
בולטת ביניהם תהיטא. זוכרת כיצד הציגה את עצמה "אני תהיטא
שפירושו עליזה." כמה שהשם הולם אותה, את גוש האנרגיה המתפרץ.
היחידה שהגיעה מארה"ב, ממש מכאן וניכרת בשטח עכשיו יותר מתמיד.
מרגישים שהיא כאן כמו דג במים, מכירה את השטח ועוד יותר מתמצאת
בהיסטוריה ובכל פעם שתום משתתק היא משלימה.
אני מקנאה? מה פתאום, אולי קצת. יש לה גוף לתלפיות מטר
ושמונים, לפחות. חטובה כמו חתולה, שחורה בכל נימי נשמתה, כל
הילוכה אומר שירה. אין ספק מעוררת תיאבון עם הדר קומתה
וחמוקיה. אני רק לא סובלת שקוראת לי הני, עושה לי כזה לא טוב
בבטן.
וישנה מה-לי מסין, נמוכה ונחבאת אל הכלים ואולי זה מה שמייחד
אותה מהאחרים. כזו של מים שקטים חודרים עמוק, בעלת פנים
פחוסות, כמעט מונגוליות, שיער שחור כעורב ועיניים פיקחיות, קצת
מפוחדות. וישנו סטיוארט קולינס, מאירלנד. רחב כתפיים, בעל
ידים גדולות ורכות. ופיליפה קפיסטרנו מספרד, שמזכירה לי
רקדנית פלמנקו, שעוד מעט תתחיל לחולל על המדרכה עם קסטנייטות
וכמובן כמו בכל קבוצה ישנה גם מריה הפולנייה. עם שם משפחה ארוך
שקשה לי לבטא אותו. ערב רב של צבעים, טעמים וריחות.
ועכשיו אחרי שהתמקמתי, ואני יש לי כבר מקום בקבוצה, מתחילה
לראותם קצת יותר בבירור אבל עם אף אחד אין לי קליק מיוחד, אולי
רק עם זורזנו ריסטורו מאיטליה, שברור כשמש שהוא הומו, וזה קצת
מקל עלי את החיים, כי מכיוון שאין לו שום כוונות להתחיל איתי
או לשלוח עלי ידיים קל לי לתקשר עמו.
האחרים נראים לי כולם ברי תחרות, גם הנשים ובעיקר הגברים. כולם
מתחרים על הבכורה, רוצים להצליח, לסיים את הקורס ראשונים. אצלי
זה בא לי טבעי למרות שהחלטתי עוד בהתחלה לשמור על פרופיל נמוך,
הרי אני כאן לא כאדם פרטי אלא כנציגה רשמית של ישראל. לבטח
אצטרך לסכם הכל עם דוח מפורט למשרד החוץ וקרוב לוודאי שלתום יש
כבר תיקים על כל אחד, עם המלצות.
גומרים את הסיור, בגוש ההיסטורי של בוסטון. ואני מלאת התפעלות
אמיתית. מקנחים אצל אנטוני ב"פיר פור" בארוחת ערב עשירה עם
נוף מהמם של כל בוסטון פרוסה על כף היד, אבל משום מה אני לא
מרגישה כל כך רומנטית הערב. רובם הולכים על הלובסטרים הענקיים.
אני כתמיד מעדיפה איזה סטייק צעיר ורענן ואדמוני. אבל על היין
לא פוסחת, בוחרת בסובניון רוזה קר ומשכר. אבל מה אני מבינה
ביין? יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד.
עם סיום הארוחה, עוד אני חושבת שזהו זה , שמתכוונים לנטוש את
המערכה ולשוב לחדרים, והנה פוצח סטיוארט בשיר עם אירלנדי,
מהסוג של העצובים האלה שצובט את הנשמה. עד מהרה כולם מצטרפים
אליו בפזמון החוזר
"כשנמות, יהיה כאן שמח, בלעדי
אל תחכו לי יותר ידידי."
השיר מעורר תגובות התפעלות ועכשיו מתחילים כולם להתחרות בשיר
העם המסורתי שלו. זורזנו מפליא בקולו בשיר שמח מתוך לה
טרוואיטה, ועד מהרה מצטרפים כולם לשירתו, חלקם מתחילים לפזז
בתוך הכסא ונדמה לי שעוד מעט יקומו לרקוד. אני מתחילה לשבור את
הראש כיצד אוכל להתחרות בו בקול הצרוד והעמוק שלי, ובאיזה שיר
אבחר. דווקא תום יוצא לעזרי עם האידישה ממה הידועה. אני מצטרפת
לקולו, מודה לו על שלא החליט שעלי לשיר את "הבה נגילה", תמהה
מניין לו הידיעה של הממה לושן. בוחנת אותו עכשיו באור אחר.
אולי יש בו בכל זאת גם קצת דם יהודי?
חותמת את הערב בשירה בציבור מה-לי עם שיר מוכר וידוע
"קטיושקה" בסינית צווחנית. ולי לא נותר אלא לחייך ולהצטרף אליה
בפזמון החוזר בעברית.
"וקטיושקה אז יצא לשוח..
אלי חוף תלול ונעלם."
הרוסים האלה לכל מקום הגיעו וחדרו אפילו לסין עם השירים
שלהם. לא הייתי מתפלאת אם היה כאן נציג מאחת מארצות ערב שהיה
מופיע עם שיר רוסי גם הוא. לרוסים האלה אצבעות וידיים מאוד
ארוכות. כנראה שגם לסיניות.
הערב שהתחיל קפוא ורשמי מסתיים בתחושת ידידות עמוקה, כמה טוב
שהמוזיקה היא עדיין השפה בין לאומית של בני האדם. יש כמובן
שפות אחרות שמקשרות בין בני האדם אך נאה לי שהמוזיקה היא הכי
טובה שיש.
פרק שלישי
חוזרים לספסל הלימודים או יותר נכון לשטיחים ולכריות. מנסה
להתרחק מתהיטא אבל היא מתקרבת אלי, מתחככת בי בחזה הגדול
והגדוש. אפשר לחשוב שרמזתי לה באיזו שהיא צורה, גורמת לי גודש
בנשמה ודכדוך, כי אני רואה אותה ואת תום מחליפים מבטים של
הבנה. האמת עכשיו אני שמה לב שתום מעביר מבטים מחושמלים
ומחושקים עם כל הנשים שבחבורה ואולי גם כמה עם הגברים? יש
דברים שאף פעם לא אבין.
כנדמה לי שאת כל הטריקים כבר למדתי וקלטתי, אני מרגישה כדג
במים. ולכן כשצריך להתחלק לזוגות אני בוחרת בסטו, ליתר דיוק,
בסטיוארט קולינס. הוא מאירלנד והוא ההפך הגמור מתום. גבוה כמעט
כמותו אבל רחב, פנים עגולים טובים. נודף ממנו ריח נעים של
אפטרשייב ירקרק, בדיוק במידה. צעיר מתום לפחות בעשור, גם
בניסיון חיים עם נשים. ביישן, רחב עיניים ונשמה. עם סטו, לא
צריך להשתדל יתר על המידה ולא לעמוד כל הזמן על המשמר. אתם
יודעים רך כזה .
סטיוארט איש של ברים. את זה אני לומדת רק יותר מאוחר. אחרי
הלימודים מציע לי לצאת עמו לשתות משהו, "אנחנו זוג לעניין,"
הוא אומר. אני עוקבת במבטי אחרי תום שמסתלק במהירות אפילו לא
מרים עיניו. נו, בטח מתכנן הפעם סוף שבוע עם תהיטא או עם
מה-לי הנמוכה. מה אכפת לי? אז אני קושרת ידו בזרועו של סטיוארט
ויוצאת מהתמונה - מרגישה שוב כבת העשרה לשסע אחד בשני. אבל
לתום לא אכפת ממני ומההצגות שאני עושה, וסטיוארט כנראה שלא שם
לב.
אין ספק סטיוארט יודע לשתות. מערה לתוכו כוסית מרטיני אחת
אחרי השניה. אני משחקת עם זו שלי - לא רוצה להשתכר... רוצה
משהו אחר.
אצל סטו זה אחרת, אני יודעת, לא משווים בין גברים, אבל הוא כל
כך שונה מתום, שזה לפעמים מכאיב. יותר מידי ממוקד בעצמו ופחות
באישה שלצידו. ואולי איבדתי את כושרי הפיתוי שלי? אני מתבוננת
בו, מאזינה לקולו, משחקת בשערותי, מעפעפת בעיניי. הוא לא
רואה?
וסטו מבטו בכוס. אך נכנסת השתיה לגופו הוא מתעורר לחיים
ומתחיל להרצות לי על מנהיגים וגורלם האכזר. כל עוד הוא מדבר על
לינקולן, איך שהוא אני מסוגלת לעקוב אחריו. אבל עוד כוסית ועוד
אחת ורשימת המנהיגים שנרצחו בגלל השקפה פוליטית, זו או אחרת,
מתחילה להפחיד. במיוחד הקדרות שבדבריו. "כל המנהיגים הגדולים
סופם לצאת מהעולם הזה על אלונקות," הוא אומר בפתוס. "תראי את
הרשימה של הגדולים באמת." והוא מתחיל עם יוליוס קיסר. "טוב,"
אני אומרת "ראשית הדמוקרטיה, תקופה פרימיטיבית, אז יתכן שחשבו
שהכוח יענה על הכל"
אבל הוא מגיב מיד בעוצמה, "לא רק יוליוס נרצח, חשבת פעם כמה
נרצחו?" והוא מתחיל למנות את כולם, לא לפי הסדר, כי הוא קצת
שתוי: "אברהם לינקולן וג'ו קנדי, אינדירה גנדי ומהטמה גנדי,
פרנץ פרדינדד, ג'אן פול מארה, רוזה לוקסמבורג ומרטין לותר
קינג... " הוא רוצה להמשיך למנות את כל גדולי הדור, אבל אני
כבר כמעט צועקת כעוסה.
"די. מה אתה רוצה להוכיח לי? שלא כדאי להיות מנהיג? תראה
מנהיגים נרצחו וכנראה ירצחו מכל מיני סיבות. נקמה אישית של
מטורף, כמו הרצח של קנדי, או שאיפה להפיכה פוליטית, כמו הרצח
של מהאטמה גנדי, אבל אל תשכח שעל כל מנהיג שנרצח ישנם עוד
עשרות שהשפיעו ושינו את ההיסטוריה, גם מבלי להרצח."
האמת, אין לי כוח להתווכח איתו, לא כשהוא חצי שיכור, אבל עכשיו
הוא מגביר את נאומו "תראי הוא ממשיך "תראי את הקולינס שלנו."
קולינס? אני לא מכירה אף קולינס, פרט לסטו, אז על מי הוא מדבר?
לוקח לי קצת זמן להבין מתוך דבריו שהוא מתכוון לגיבור
האירלנדי מייקל קולינס , שנרצח בראשית תקומתה של אירלנד כמדינה
עצמאית, אי שם בתחילת שנות העשרים.
בא לי לשאול אותו אם הוא קרוב משפחה של אותו קולינס, ששמו זכור
לי במעומם משעורי ההיסטוריה, אבל סטו כבר הפליג למחוזות
אחרים. מתחיל בהמהום מלודי של שיר עם אירי ועד מהרה מצטרפים
אליו כל יושבי הבר. אפשר לחשוב שאנו שוב בערב תרבותי של שירה
בציבור. רק השקופיות חסרות, ואולי האקורדיון.
עכשיו אינני שייכת לכאן יותר. סטו וחבריו שרים שירים על מחוזות
שאינני מכירה. רק דבריו חרכו בי כמו באש. מנסה למצוא הסברים
להתנהגותו המוזרה. האם זו סתם שכרות, האם זו דרכו לומר שהקורס
הזה אינו שווה כלום, אינו רוצה להיות מנהיג כשהכל יסתיים, כי
המנהיגים סופם שירצחו ושהוא רוצה לחיות?
שנים לאחר מכן, כשבארץ, בכיכר ההיא, תתרחש רעידת אדמה, וגם
אנחנו נהפוך להיות ככל העמים, קטלני-מנהיגים, אזכר באותה שיחה
עם סטו. גם בתחושה ההיא, שהוא מדבר על דברים שיכולים להתרחש
בכל מקום, אבל בטח לא בישראל. אבל אז, מעבר לים ולימים אחרים
אני עדיין צעירה ונאיבית. אומנם בקורס של מנהיגים צעירים, אבל
בטח לא רואה עצמי כמנהיגה של שום דבר, בקושי מצליחה לנתב את
עצמי וחיי.
ואני? אוי אימאל'ה, כל שרציתי זה לא להיות לבד, להיות מחובקת
ונאהבת. לא דיונים על מנהיגים נרצחים. הקורס הזה היה צריך
להיות עבורי, בין השאר, פסק זמן מהחיים של שם, לא שידור חוזר.
כשמתחיל להיות בוקר והוא מתחיל מוקדם, נגמר סיבוב הברים. מלווה
אותי סטיוארט בחזרה לחדרי במעונות שאיני חולקת אותו עם איש,
מזל שלי. נושק קלות על מצחי, נשיקה כזו אבהית ונעלם. ועוד לפני
שאני מספיקה להגיד לו היי, תכנס, תוריד את המעיל, הוא איננו.
חומק אל חדרו במרכז העיר. יש אנשים שיש להם את כל המזל שבעולם
וכל הכסף לבזבז. לא צריכים להתגורר במעונות של הרווארד. אני
נשארת לבד, מציצה מבעד חלון לא גדול אל עבר שמיים מאדימים.
חושבת על תום ועל מיכאל ועל הבית שהשארתי מאחור.
מתחיל לרדת שלג פתיתים. כל השבוע הבטיחו שלג ודווקא עכשיו הוא
נוחת, ללא הזהרה. חשבתי שכשהשלג יגיע אצעק משמחה. אבל כל מה
שיוצא לי זה רק דמעות שיורדות קלילות מרפרפות, ממש כמו השלג,
ואני מחבקת את עצמי ומרדימה אותי בנדנוד איטי.
פרק רביעי
עוד מעט והכל ייגמר ונחזור הביתה. האם הקורס עד כה נתן לי
משהו? אין ספק למדתי סוג חדש של אהבה מתום ולמדתי גם מהי קנאה
ולמדתי מסטיוארט מהי רכות וגם מהו חוסר בטחון בסיסי. כמובן
שלמדתי גם קצת על מינהל ועל הדרך שבה האמריקאים מסתכלים עלינו,
כמו נמלים שצריך לאלף. כן, כך הם מסתכלים על כל העולם מחוצה
לארה"ב. רוצים לעשות סדר עולמי. אני חשה את זה בדרך שבה הם
פונים אלינו, כאל מטומטמים שצריך לחנך אותם. אבל מצד שני מוצא
חן בעיני הנימוס המלוקק הגוד מורניג והב ה נייס דיי. נשמע
צבוע בהתחלה אבל די מהר מתרגלים.
תום מתעלם ממני, ואני אפילו קצת שמחה. אני משערת שאם הייתי
נשארת בחדרו ובמיטתו עוד קצת, היה לי מאוד קשה לחזור הביתה
למיכאל שלי ולתשמישי המיטה שלו. אי אפשר כמובן להשוות. כך
שההפסקה הזו עושה לי רק טוב. חוץ מזה סטיוארט ממלא קצת את
החלל. הוא כל כך שונה וכל כך תמים שזה מדהים אותי כל פעם
מחדש. יש לי הרגשה שבאיזה מקום הוא אפילו קצת חושש ממני.
מתבונן בי כאילו אני ערפדית שעלולה לנשוך אותו ולשנות אותו
לתמיד.
בארוחת הצהרים, אני בוחרת לשבת לבד כדי לעבור על הניירות
שקיבלנו במפגש האחרון. תום מגיח מאחור חובק אותי ומועך לי את
שדיי. אני מתקוממת. "תפסיק תומי, יראו אותנו." והוא צוחק בקול
חם. "כולם כבר מכירים אותי, אין לך מה לדאוג." מתיישב לידי
ולוחש לי באוזן. "תשמעי אני הלילה הולך לבלות עם תהיטא. רוצה
להצטרף? גם היא מתה עליך. יכולה להיות חוויה בלתי רגילה."
אני כמעט נחנקת, ותום צריך לטפוח לי הרבה זמן על הגב עד שתחזור
אלי נשמתי. נותנת בו מבט אחד ארוך והוא מתגונן "טוב, טוב לא
צריך, סתם חשבתי שתיהני. את יודעת לאסוף חוויות לימים קרים."
אבל אחר כך אני רואה אותו מדלג בקלילות, רגליו ארוכות ונאות.
מסתודד עם מה-לי, זאת עם הפנים הפחוסות והשיער השחור כפחם.
רואה כיצד היא שמה את ידה על הפה ומשחררת צחוק קצר כזה "היי,
היי." ועדיין איני יכולה לנחש תגובתה מתוך הצחוק הזה.
אני כמובן, מתנחמת לי בזרועותיו של סטיוארט ורק אחר כך יוצאים
לסיבוב ברים של לפני השינה. בפינה אני מזהה את צחוקו של תום.
מסביבו עדת זאבים וזאבות וכולם מתגלגלים מצחוק. "בואו הצטרפו
אלינו," הוא קורא לנו בקול רם. לא כל כך מתחשק לי האמת. רוצה
רק להיות עם עצמי או לכל היותר עם סטיוארט, אבל סטו שלי, רק
קוראים לו, מקשקש בזנב ומתחיל להזיל ריר ולי אין ברירה, מזדנבת
אחריו, זנבי בין רגלי. מרגישה כבר את העייפות.
השבוע האחרון בפתח. עוד מעט קט אחזור הביתה לשגרה, לניירות
העמדה ולאין שביתה. עכשיו יש לנו כמה מבחנים וכמה עבודות. אז
אין הרבה זמן לשטויות וגלגולים על פני מזרונים או מיטות
כפולות.
בערב יוצאת לטיול רגלי בפארק. יושבת לי בשקט ומחכה שהסנאים
יצאו החוצה. אבל קר ומושלג. ואף סנאי לא ישתגע לצאת עכשיו גם
אם אציע לו כל טוב ואלפי אגוזים, בטח לא בשעה זו. חוזרת לחדרי
ומוצאת פתק על הדלת. "באנו, ראינו, חיכינו. אנחנו בבית. "
אנחנו? מי זה אנחנו? אין לי חשק לשום קשר עם העולם, אבל אז אני
רואה אותם מציצים מהפרוזדור. תום וסטיוארט עליזים, אולי קצת
שתויים.
"רוצים לקפוץ אלי?" שואל תום ברכות מפתה, "יש לי מוזיקה חדשה,
משהו מדליק." הוא קורץ בעיניו. האמת לא בא לי לעשות שום דבר
רק להניח ראש על כרית רכה. אבל אני רואה ניצוץ בעיניו של
סטיוארט. בשבילו ביקור אצל תום זו חגיגה אמיתית. אז מצטרפת.
חותכים את העיר. אומרים "ערב טוב לך," לשוער, ומטפסים במעלית
המהירה.
תום מוזג שתייה בכוסות גבוהים. רוצים לעשן משהו בשביל הנשמה?
"לא, אני לא אוהבת את זה," אני אומרת "לא תודה."
"לא רוצה, לא צריך."
אבל הריח המתוק עושה לי קצת סחרחורת. פותחת חלון ונעשה לי קר.
נשכבת על המזרון עוצמת עיניים עייפות, חושבת על הבית, ונרדמת
לי בתוך עננה.
אינני יודעת לכמה זמן נרדמתי, אני רק יודעת שחלמתי על עננים
לבנים. ואני מרחפת בתוכם והלב שלי בוכה. ואני גם זוכרת שמרחוק
אני רואה את תום ערום וגדול ויפה, מבריק שולח לעברי יד ולוחש
בואי יפתי, בואי רוצה אותך..."
וכשאני מתעוררת על באמת, אני חשה את תום רוכן עלי ומנשק את
עיני ברכות. ריח נשימתו מתוק ושפתיו רכות ומזמינות. הזקן
המטופח שלו מרפרף על פני ולפני שאני יכולה לחשוב אני שוב
בזרועותיו, מתגלגלת, ואני קולטת, באותה שנייה, כמה התגעגעתי
לידו החזקות. אני נפתחת אליו עוד לפני שהמוח שלי רושם מה קורה
כאן, עיני עצומות. אני חשה שמחבקות אותי אלפי ידיים המטיילות
על גופי, שדיי, עכוזי. חומקות להן על ירכיי. אני לא מבינה איך
לתום יש כל כך הרבה ידיים ואיך הוא יכול בו זמנית לגעת בי בכל
המקומות הכי נסתרים.
רק אז אני מעכלת שגם סטו נוטל חלק בחגיגה. המוח שלי מזנק ורוצה
למחות, אך הגוף שלי אומר את כבר כאן השארי. מערבולת של גופות,
יצרים ותשוקות. אברים וזרועות. סקס אינו צריך להיות עבודה קשה,
רק צירופים של תחושות וסיפוק מאווים. אך בשבילי באותה שנייה
הופך הסקס שוב להיות עבודה קשה. שוכחת את עצמי ומנסה להשביע
אותם. המוח שהתעורר לחיים הורס את כל ההנאה, פורש אותה בחלל
האוויר. מתחיל להיות מחניק.
מבלי לתת לעצמי דין וחשבון, כשאני עדיין מכורבלת באלפי זרועות
ואברי מין מזדקרים ולחים, אני מעבירה את כובד המשקל ממני
אליהם, ואיך שהוא מתחמקת. נדמה לי שגם תום וגם סטו לא שמים לב
לחסרוני.
עגבותי לחים, אני מתיישבת בפינת החדר צופה בהם, מתעלסים ולרגע
מקנאה בהם על שהמוחות שלהם עדיין ישנים והם נותנים דרור
לעצמם.
זורקת על עצמי סדין ויוצאת אל המרפסת. בחוץ רוח קרירה מייבשת
זיעתי, ונותנת לי אפשרות לארגן המחשבה, לסכם את שהיה. מציצה
בעדם מבעד לחלון. הם עדיין אחד בתוך השני, חוגגים.
מזל שיש לי עוד כמה בחינות לעבור בחיים. אינני יודעת איך
הייתי מחזיקה אחרת מעמד.
פרק חמישי
אני מתכוננת למסיבת הפרידה, בשמלת ערב חגיגית שהספקתי לקנות
אצל אן טיילור. כשאחזור ארצה, תשכון דרך קבע בארון, אבל התחשק
לי להתפנק, לקראת הסוף. אני מתבוננת בחברי קבוצתי, עוטים על
פניהם את החיוך המתאים, מתנשקים, מחליקים זה על ישבנו וכתפו
של השני, מעדכנים כתובות ומספרי טלפון ,למרות שכולם יודעים שכל
זה רק חלק מהעמדות הפנים. כדרכי אני עם ערמת מתנות קטנה
וסמלית לכל אחד מהמשתתפים. גם לתום וסטיוארט, שיהיה.
את תהיטא אינני רואה בשום מקום, מה שמאוד מפתיע אותי. גם
לבחינה האחרונה לא הופיעה. יכולה להרשות לעצמה? רק במהלך הערב
אני מגלה שהיא מאושפזת במצב קשה, לאחר ניסיון אובדני. משהו
מלחש שזו בגלל אהבה נכזבת. נכנסה לאמבט מלא מים וחתכה לעצמה
את הורידים. מצאו אותה מחוסרת הכרה. האמבטיה התרוקנה והשכיבה
על המצע הקשה גרמה לנזק רציני לכליותיה. לא ברור אם תחייה.
מבקשים לא לבקרה בשלב זה.
חבל לי עליה על תהיטא. בגלל אהבה נכזבת לעצור את העולם? מי היה
מאמין שדווקא טהיטא העליזה. קשה לי לחשוב על תהיטא במונחים של
דיכאון והתאבדות. לא מתאים לי לתמונה שיצרה אצלי. אני מנסה
לדמיין לעצמי מה שעבר עליה ברגעים טרם החליטה את מה שהחליטה
ומגיעה למסקנה שכנראה הייתה כאן חולשה רגעית שזורה בסמים
ואלכוהול. אבל מכיוון שאני עוזבת בקרוב, כנראה שלעולם לא אדע
את האמת.
לחלק החגיגי של המסיבה מזמינים את ראש החוג למינהל וכלכלה.
נואם באנגלית מצוחצחת ונדמה לי שמעטים מקשיבים לו, כרגיל
באירועים שכאלה. לקראת סוף נאומו הוא זורק פצצה. אינני בטוחה
אם זו דרכם של האמריקאים להחמיא לאורחיהם, אבל הוא מדבר על
הקבוצה "המעולה" הזו שנתכנסה כאן לחודש ימים, ושאין ספק שיגיעו
לגדולות ונצורות. הוא מזכיר איזו מלגה לשנתיים ללימודי
דוקטורט, אבל בקטע הזה אני כבר הולכת לאיבוד במחשבותיי על
הבית.
המסיבה מסתיימת מאוחר כשרובם חצי שתויים ועליזים. רק אני
מעדיפה ראש צלול לארגן את המחשבות ואת עצמי במרחב. יוצאת בשקט
מתוך התמונה, פוסעת בשבילים הריקים בהם ביליתי חודש ימים. ייקח
לי זמן להבין מה קרה ולמה ומה אני לוקחת עם עצמי בחזרה
הביתה...
המזוודות כבר ארוזות. מציצה במראה, כלפי חוץ לא רואים דבר,
תודה לאל. מביטה בשעוני, יש לי עוד כמה שעות להרוג לפני שאני
בדרכי לשדה. אם היה לי אומץ הייתי מזמינה עכשיו את המונית
ויוצאת.
נקישה קלה בדלת. אני מהססת לפני שאפתח. אין לי לא כוח ולא חשק
לראות עכשיו איש מחברי הקבוצה. כבר אמרתי שלום לכולם ואני
שונאת פרידות. אבל הנקישה מתגברת ואין לי ברירה. מבעד לחריץ
רואה את ראשו המתולתל של תום מאחוריו את שערותיו המרדניות של
סטו.
מה אעשה אתכם? פותחת לרווחה את הדלת. "באנו לקחת אותך לסיבוב
אחרון." אני רוצה לא, אבל קשה לעמוד מול הקסם של שניהם
והחיוכים. לאן אני שואלת? "הפתעה," הם אומרים שניהם בבת אחת,
"לסעודה אחרונה."
לסעודה אחרונה יש צליל מיוחד, מזכירה לי את ליאונרדו דה
וינצ'י ובגידות, אבל לא אומרת כלום.
בחוץ היגואר הקשישה של תום. אני מעדיפה להתכווץ במושב האחורי
אבל תום וגם סטו מתעקשים. נוסעים בשקט, אפשר לחתוך את האוויר.
ואני עדיין אינני מבינה על מה ולמה. מרגישה דוק של עצבות
ומנסה לנער אותה מעלי. ומאחור במראה אני רואה את סטו מקנח את
אפו בקול רם. "זה מהאבק הוא אומר" כן, אני עונה "ולי בדיוק
נכנס עכשיו גרגר לעין." וכולנו צוחקים.
מגיעים לפרודנשיאל בילדינג גבוה וזכוכיתי. תום לוחץ על כפתור
המעלית ואנחנו ממריאים למעלה, במהירות של טיסה לירח. אני מביטה
בסטו וחיוך לו בין ארובות עיניו, מעבירה מבטי על תום והוא
נשאר מאוד רציני , מעט מוטרד. אוחז בידי כמלכה פותח את הדלת
ונכנסים.
אין לי מילים אלא וואו. מכל המקומות שבעולם בחרו השנים את
"טבור גג העולם" על מנת לבלות את השעות האחרונות שלנו, ביחד.
אני נזכרת בביקורת האחרונה של הבוסטון גלוב, "טופ אוף דה האב,
אחת המסעדות היותר מפורסמות בבוסטון. מפוארת, יקרה וכמו שבדרך
כלל קורה, האוכל בינוני." משאירה את מחשבותיי לעצמי. תודה לאל
שהמסעדה עומדת במקום ולא מסתובבת.
מלצרית חיננית, מובילה אותנו למקומותינו המוזמנים, מקום טוב
באמצע. כל העיר פרושה מלמעלה ככף יד. הנהר, הבנינים גבוהי
הקומה, ניצוצות של שמש אחרונה. השעה הכי יפה ביום, הרומנטית.
אין ספק שלו רק בגלל הנוף, היה שווה לעלות.
שותקים, ומחכים לתפריט. אני מתבוננת בתום, שהרצין ובקמטוטי
הצחוק מסביב לעיניו שנעלמו פתאום. מרגישים על סטו שהחליפה
שהניח על כתפיו מלחיצה אותו. כעניבה בחר הפעם לקשור צווארו
בתכשיט אינדיאני. שרשרת כסף שבסופה תכשיט מעוטר אבני ירוקת.
נראה מוזר על צוואר גבר, אבל יכול להראות נפלא על צווארה של
אישה.
למזלי התזמורת הקטנה בצד מתחילה להנעים את הערב בקטעי ג'ז,
בעוד אני שוברת את הראש מה טעם ראו שניהם צורך או חובה להזמין
אותי לסעודה אחרונה, כהגדרתם.
תום כצפוי מנצח על הארוחה ומזמין בשבילי צדפות מתולמות ברוטב
עלום שם, לעצמו נזיד סרטנים סמיך ומתובל ולסטו נזיד דגים בחלב
קוקוס, סגנון ניו אינגלנד. האמת אני לא אישה של דגים אבל
הצדפות מפתיעות. עגולות וטעימות מהסוג הנימוח בפה. תודה לאל
שלא צריך לדבר עכשיו.
צלם הבית מתקרב. "אתם חבורה כל כך יפה. אפשר?"
נו טוב, יהיה לי משהו יותר מסתם זכרונות להתחמם לאורם. אנחנו
נעמדים ליד החלון הגדול. מאחורינו בוסטון מפתה ומזמינה. תום
לימיני, סטו לשמאלי. מגע ידיהם במתני וריח גופם מעוררים
מערבולות. המוסק של תום והירקרק של סטו. עוד רגע ואני כמו
בסרטים של פעם, אאבד שיווי משקלי.
עוד אנו מסיימים את המנה הראשונה, מוציא תום מכיסו חבילת
מסמכים ומחליק אותה על השולחן לעברי, "קחי הוא אומר, זה
בשבילך, שיהיה לך מה לקרוא במטוס וגם על מה לחשוב."
אני המומה. תום הדברן מעביר לי ניירות, במקום לדבר? כל כך לא
הסגנון של תום. אני מביטה בו ובסטו הקובר את פניו בנזיד.
"ומה אמצא בתוך הניירות," אני שואלת בחיוך?
"או, שום דבר רציני," אומר תום וממשיך לאכול בשלווה, מנגב ביד
אמונה את הזקן המטופח שלו. "רק הצעה להמשך לימודים לדוקטורט,
על חשבון הברון," הוא מוסיף, באידיש עסיסית.
מזל שהיד עם המזלג היתה בדרך אל הצלחת ולא יצאה מפי אותה שניה,
כי אני נשארת עם פה פעור, והצדפה מחליקה לי מהמזלג בחזרה אל
הצלחת.
"כן, כן, אל תתרגשי, כאילו שאת לא יודעת?" מחייך אלי סטו בפה
מלא.
אני שותקת.
לעשות דוקטורט, כאן בבוסטון, שנתיים? בשנייה הראשונה בא לי
להגיד כן ולקפוץ ולנשק גם את תום וגם את סטו, אך אני מתאפקת,
לוקחת כאילו בשלוות נפש את המזלג שבינתיים נפל לי מהיד, אבל לא
יכולה להמשיך לאכול, כאילו איבדתי את התיאבון.
"מה תרצו לשתות." שואל אשר על המשקאות?
סטו כרגיל רוצה להזמין את מרטיני דריי שלו, אבל תום מהסה
אותו. ,"אנחנו נזמין בקבוק שמפניה, אם אפשר." אומר ומביט בי.
"אולי," הוא חוכך בדעתו "תן לנו בקבוק של דום פריניון.".
ואני מתלבטת. האם אגלה לתום, שהשמפניה היחידה שאני מכירה זה
יין הנתזים של כרמל מזרחי? הוא כבר מזמן הפסיק להרשים אותי,
וכסף כמו שאני כבר יודעת, לא חסר לו. אז אם הוא רוצה להשקיע
בשמפניה, שיבושם לו.
השמפניה מגיעה עם המנות העקריות, קרה ותוססת. תום כבר יודע
שמכל המאכלים אעדיף סטייק. מה שאיננו יודע שברצון אחליף את
אספרגוס המוקרם באיזה צ'יפס אמיתי, כמו שאוכלים בבית, אבל לא
ביום כמו היום. היום גם הסטייק הטעים ביותר בעולם, טפל.
"אז מה, " שואל סטו, "תשארי לדוקטורט? גם אני קיבלתי הצעה
להמשיך לדוקטורט. אז מה דעתך את ואני? נמשיך היכן שהפסקנו?"
התזמורת מתחילה לנגן "עשן חודר לעיניך" ותום שואל "הנרקוד?"
אני מתבוננת בתום וסטו, בשני הגברים שחדרו לחיי, ועונה "כן,
בשמחה, למה לא?"
תוך כדי חיבוק כואב לוחש לי תום "אני מקווה שתחשבי ברצינות על
ההזדמנות, עוד לפני שאת עולה על המטוס," ואני רק נדה בראשי
ומקרבת אותו אל חזי. "כמובן שאחשוב על כך ברצינות, מבטיחה."
אוף, העשן הזה שוב חודר לתוך עיניי...
אפילוג
אני מתבוננת מחלון המטבח בלוציפר ובקסנטיפה המשחקים על הדשא.
מצחיקים אותי אלה, משחקים כאילו אין הם יודעים שכלבים וחתולים
צריכים לריב. אלה שלי מתגלגלים ומתלקלקים כאילו כל העולם
שייך רק להם. בידי הכוס האחרונה, וידיי עדיין מלאות סבון. כן,
לפעמים גם אני שוטפת כלים. עתה כשאיילת באוניברסיטה ושי בצבא,
אין בכלל טעם להפעיל את המדיח.
ברקע המוזיקה שאני אוהבת לשמוע כשהבית ריק מאדם. לפעמים זו
מוזיקה קלסית, לעיתים שירי אהבה עצובים. היום זה תקליטור חדש
שקניתי לעצמי, שירי עם איריים בביצוע קולינס. אני מפזמת לי את
המנגינה העצובה. ובפזמון החוזר כבר שרה את המילים, במלוא
גרון:
"כשאמות, יהיה כאן שמח, בלעדי.
אל תחכו לי יותר ידידי.
כשאמות...."
אכן עושה חייל הסטו הזה, יותר נכון ד"ר סטו קולינס. כבר הספיק
להינשא ולהתגרש שלוש פעמים, אבל קולו נשאר כשהיה, רך וצלול
כיין. אני עוקבת אחרי הקריירה שלו מרחוק, בהנאה. והשיר הזה
תמיד מביא לי עצבת מחייכת.
"כשאמות, יהיה כאן שמח, בלעדי.
אל תחכו לי יותר ידידי."
חזרתי היום מוקדם מהעבודה. העבודה הזו, שאף פעם לא נגמרת,
ובערב יש לי מפגש עם השר. שוב נעלה את הנושא של המעונות לנשים
מוכות. נראה, אולי הפעם נצליח?
אני מופתעת לשמוע מרחוק את מכוניתה של איילת עוצרת בחריקת
בלמים. אני מעיפה מבט בשעון הקיר הגדול שבמטבח. מוקדם בשבילה
לחזור הביתה בשעה שכזו. תכף תיכנס כרוח סערה הביתה ותגיד, "אל
תשאלי אימא מה קרה."
אני ממהרת לנגב ידיי, ומתיישבת להמתין לה עם כוס הקפה שכבר
התקררה, במרפסת. מולי העמק עוצר הנשימה. קרני שמש אחרונות
מציפות את ביתי, באור יקרות. הקרנים מטיילות בינות לעצים
הגבוהים שביער העבות שממולי, משחקות לתוך עיני. הצרצרים
מצקצקים בדשא והדרורים מרעשות על העץ, מרדימות את עצמן. אכן
השעה הכי יפה ביום. ואני, ממתינה לאיילת.
אך במקום לצעוק לעברי, "אימא, אל תשאלי," היא פוסעת לעברי דרך
הדשא הרך, לקצר את דרכה, ומושיטה לי, חסרת נשימה ומלאת
התרגשות, מעטפה גדולה וכבדה. הסמל שעל המעטפה מוכר. מוכר עד
כאב.
אני מביטה בה, מביטה במעטפה ושוב בילדה שלי.
"מה זה..."
"אימא, תראי התקבלתי...."
"התקבלת? למה חמודה שלי, למה התקבלת?" אבל אני כבר יודעת.
"סתם," היא מושכת בכתפה בתנועה הזו המוכרת, "סתם הגשתי את
המועמדות שלי מתוך בדיחה. פרופסור אלישע אמר שכדאי, שאין לי מה
להפסיד. אז מילאתי את כל הטפסים.. שכחתי לגמרי. הבוקר קרא לי
וברך אותי... נו, מה את אומרת על הילדה המוצלחת שלך? "
לא לעיתים קרובות ניתק הדיבר ממני. אבל הפעם אני רק מתבוננת
בה, בה ובמעטפה.
"תני לי לראות." אני פותחת את המעטפה, עוברת ברפרוף על דפי
המידע המרובים. האמריקאים האלה אוהבים לכתוב... עד שאני מגיעה
אל העיקר, בעמוד האחרון שפעם היה ראשון. אני קוראת "אני שמחים
לבשר לך ... בלה.. בלה...בלה... שהתקבלת לקורס למנהיגים צעירים
בהנחייתו של פרופסור תומס זימרמן.... הקורס יתקיים באוניברסיטת
הוורארד ..."
אני מתבוננת בפניה היפות של ילדתי. מבטה מהורהר ורחוק, כאילו
היא כבר שם בעולם הרחב. ילדה נהדרת יש לי, כל כך כשרונית
ויצירתית. כמובן שאני משוחדת, ראיתם אימא שלא משוחדת כשמדובר
בבת שלה. אבל בינינו, תודו שלא פגשתם עדיין ילדה חכמה ומוכשרת
כמוה. רק השתחררה מהצבא, ובמקום לנסוע לטיול להרים האנדים או
לג'ונגלים של ברזיל, כבר היא לומדת באוניברסיטה כלכלה ומינהל
עסקים, מבלי שאבא או אימא ידחפו או יגידו מילה. גמרה מצוין
דקאן בשנה שעברה. אבל מכאן ועד לנסוע לבוסטון, בגילה? הרי
יטרפו אותה שם.
"נראה מה אבא ..., " אני מתחילה.
" אבא אמר שנהדר, אבל ...," מפנה אלי מבט זהיר.
"אבא כבר יודע?" אני קוטעת אותה.
"בטח,". מחייכת איילת. "סיפרתי לו, אפילו עזר לי למלא את
הטפסים."
בא לי לשאול ואם לאבא סיפרת מדוע לא טרחת ליידע את אמך הורתך?
אבל אני שותקת. את החשבון אגמור עם מיכאל כשיחזור...
באופק מאדימים פני השמיים, והשמש מנסה כוחה בפעם האחרונה לפני
שנעלמת בסבך ההרים שבמרחק. רוח קלילה מתחילה לשחק בערוגות
הפרחים שלי, ומפריחה באוויר ריח ניחוח אקליפטוס ירקרק, ואדמה
טרייה...
אז תום עדיין מנהל את הפרויקט, אני חושבת לעצמי... אחרי כל כך
הרבה שנים, מעניין אם עדיין חושב עלי לפעמים...
| 