[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך גור
/
אספמיא

אני  נותן מבט אחרון על חדר השינה, מוודא שכל מה שרשמת לי
באותה רשימה ארוכה  נמצא במקומו. העריסה, הסדינים שעברו כביסה
באבקה של קטנים. החיתולים על השידה, כיסא הנדנדה ששיפצתי עבורך
לפני חודש. אני שם לב שאין כריות על הכיסא. זה לא נוח לשבת שעה
ארוכה על הכיסא בלי כרית מאחור, חושב לעצמי תוך חיפוש ברחבי
הבית אחר כרית נוחה. מחפש ולא מוצא. לבסוף אני מוציא את הכריות
שלי, עוטף אותן בציפה חדשה וריחנית ומניח על משענת הכיסא.
בקבוקים אמרת לי להרתיח. ליתר ביטחון אמרת, שיהיה, אם לא תוכלי
להניק. את מניקה. ראיתי אותך אתמול בביה"ח מחזיקה את הילד שלי
ומניקה אותו, כמעט כמו שאת מניקה אותי, באהבה.
והעיניים הגדולות האלו מתבוננות בי, החיוך הריחני שלו מתפשט על
פניי. יצירה מושלמת שיצאה מתוכך אל אוויר העולם. אני יודע, הוא
יצא מתוכך, אני רק הסתכלתי בך כורעת תחת נטל הכאב כשנתתי לך
לכווץ לי את היד.
את נכנסת אל האוטו. מתיישבת מאחור, מתבוננת בו נחגר אל מושב
הבטיחות. נסיעה ראשונה באוטו, את תוהה בקול אם אי פעם הוא
יזכור אותה. בכניסה לחצר הבית את מכירה לו את חרצית וסביון,
דשא ועץ. את כל-כך רוצה שידע כבר הכל על העולם. כל-כך רוצה
שיישאר קטן ומוגן בין ידייך. אני פותח לנו את הדלת, את משכיבה
אותו בעריסה, עוטפת אותו בשמיכה. אנו מתבוננים בו שעה ארוכה,
הוא מכווץ את אגרופיו הקטנים, מקמט את המצח  הקטן שלו אלייך.
גחמות קטנות ועדינות הבוקעות מגרונו מזכירות לשדייך שזה זמן
יניקה. אתם מתיישבים על כיסא הנדנדה ששיפצתי עבורכם. כריות
לבנות ורכות עוטפות אתכם, מלטפות את הייחוד הזה שבינו לבינך.
את והוא, לרגע, שוב מתחברים לגוף אחד.

ציוץ טורדני, לא מוכר, מעיר אותי. אני מתהפך במיטה מחכה שהציוץ
יפסק. שולח אלייך יד, רוצה שתחבקי אותי עכשיו. זה כבר כמה ימים
שלא חיבקת אותי. המיטה לצדי ריקה. אני מתגלגל אל תוך הצד שלך
מתמסר לשאריות חום גופך, לריח שלך שנדחס אל תוך הסדינים. אני
שומע קולות יניקה תאוותנית, אני פוקח את עיני מתבונן בך מחייכת
חיוך של שלווה. חושב לעצמי כמה את יפה. תוהה אם להגיד לך או
פשוט לתת לך להיות, ליהנות מהרגע הזה עם הילד שלי, שלך. הוא
כל-כך שלך הילד הזה.
אני קם אלייך נעמד לידך, מתבונן ביצור הקטן הזה שלקח אותך, את
שדייך הקטיפתיים רחוק ממני. כל מה שאני יכול לחשוב עליו עכשיו
זה על השדיים הנוטפים שלך. אני מלטף אותך, נושק לך על השיער
הרך, מריח אותך לתוכי. אני תוהה אם את זוכרת איך זה הרגיש
כשאני בתוכך, אני כל-כך מתגעגע.

אתה בוכה בלי הפסקה. את מתבוננת בי, חסרת אונים אל מול המצוקה
שלו, שלי.
"אולי ניסע לטיפת חלב, הבכי הזה זה לא נשמע טוב. אולי תתקשרי
לאימא שלך, היא בטח תדע מה יש לו".
"אולי תשתוק, איך היא יכולה לדעת מה יש לו דרך הטלפון?".
"מדדת לו חום?", אני מנסה לפייס את הזעם.
"מה אתה חושב שאני עושה כל הלילה?".
"כן, אני מניח שאם לא הערת אותי בהיסטריה אז חום זו לא
הבעיה".
"אה נכון, ישנת. עכשיו אני נזכרת איפה היית כל הלילה כשהוא צרח
כמו משוגע, הילד הזה, שלך", את מוסיפה בציניות.
אני מתבונן בך בשתיקה. אני יודע שיום אחד את תיתני לי להחזיק
אותו מבלי שתשגיחי על כל תנועה שלי, שיום אחד אני אבין מה זה
אומר להיות אבא. בינתיים, כשידיי ריקות, אני פשוט שותק ולא
מוסיף עוד שמן למדורה הזו שבראשך. אחרי מספר דקות ארוכות את
מבקשת בשקט, שאשאר עוד מעט לידך, לידו.  אני מחייך ברכות, מחבק
את שניכם,
"אני חייב ללכת לעבודה, אבוא מוקדם אל תדאגי".
השקט נחתך בגלל צווחה אימתנית וריח נוקשה של צואה,
"אתה לא הולך, אני לא יכולה לסבול את הבכי שלו, תתמודד עם זה
אתה. הנה קח אותו אני הולכת", את זועקת לעברי וממשיכה לאחוז בו
מבלי להרפות, מתיישבת על הספה ובוכה. אני אוסף אותך מידיה
הרפות ומגלגל אל תוך העגלה. מניע אחורה וקדימה, בסיבובים,
מימין לשמאל, וגם קצת הפוך. אתה לא נרגע. אולי זה הגזים, אולי
יש לך חום, אולי צומחות לך השיניים מוקדם מהרגיל. אולי זה אני,
שלא מצליח להבין אותך. אולי אני פשוט לא יודע לאהוב אותך. אחרי
שעה קלה אתה נרגע, את מתרצה ומחייכת אליי בסלחנות. עייף
ומבולבל אני יוצא אל היום הארוך שלפניי.

אני שב הביתה מוקדם. כבר מהמרפסת אני שומע אותך זועק. אני נעצר
אל מול הדלת לוקח נשימה עמוקה, חושב מה אני יכול לעשות טוב
יותר, נכון יותר. אין לי תשובות, רק כאב גדול בבטן שמתפשט אל
החזה. הידיים רועדות לי.
אתה שוכב בעגלה. את זרוקה על הספה, בוכה. אני אוסף אותך אליי,
אנחנו נכנסים לאוטו. פקקים של  אחה"צ לוחצים אל תוך המועקה
שצורחת מכאב לידי.
"כמה דמעות יש ביצור אחד קטן?", אני תוהה בקול ואת שותקת אל
תוך החלון. מתעלמת מהמצוקה שלו. אחרי הרישום בחדר המיון מגיע
חלוק לבן ואוסף אותך מתוך ידיי, זו הפעם הראשונה שאחזתי בך,
שהרגשתי אותך נושם איתי והנה אתה נעלם. הבכי נעלם.
את מחבקת אותי, מתבוננת בי בעיניים טרודות, עייפות. אנחנו
מחכים. מאחורי הוילון הירוק אתה שוכב, רופא ואחות עטים עליך,
זה כואב בי.  זו הבטן שכואבת לי. ואת, נעה בתנועות קצובות
קדימה ואחורה. כוססת ציפורניים, נושמת דמעות מלוחות. אני מחבק
אותך, אולי זה ינחם אותי. כל-כך רוצה שתחבקי אותי עכשיו. רוצה
שתנשקי אותי נשיקות רכות, מאלה שעושות לי צמרמורת בגב. כמו אלה
שנישקת לפני שהוא נולד. כמו אלה שנגעת בי כשעוד היית שלי, רק
שלי.
"ילד ראשון?", הרופא שואל עם חיוך ספק מבין ספק ציני.
"כן", אני עונה בשקט, כשאת מסתתרת מאחורי גבי.
"לילד יש גזים, שמעתם על גזים של תינוקות?", הוא שואל ושוב
מחייך, עכשיו אני כבר מזהה את הציניות שנמרחת לו על הפנים.
הסבלנות מתחילה לרעוד לי מבין הידיים, אני לא יודע את מי להכות
קודם - את הרופא השחצן או אותך, שגררת אותי עד לחדר מיון בגלל
נפיחה. אני מתבונן בך במבט ספק זועם ספק סלחני. מנסה לעקוב אחר
הוראות השימוש בסירופ שהרופא רשם לנו ומתייאש. ממילא את זו
שמניקה, את גם זו שתיתן לו את הסירופ הזה. אני מרגיש מיותר.

אני מתיישב על הספה בסלון, מדליק את הטלוויזיה על ערוץ הספורט,
פותח כפתור בג'ינס ומתפרס לתוך זווית נוחה יותר. את מתיישבת
לידי, מניחה את ראשך על כתפי. הגוף מתעורר בי. אני מנשק אותך,
מלטף לך את הצוואר. את שולחת יד אל השלט ומעבירה לערוץ
הסרטים,
"הי, אני הייתי כאן קודם", אני מחייך אלייך, מקווה שתסתירי לי
עם שדייך את משחק הכדורגל.
"אני רוצה לראות סרט".
אני מושך אותך תחתיי, פורם את כפתורי החולצה שלך, נצמד אל בין
רגלייך, שתרגישי עד כמה התגעגעתי.
"די תפסיק, אני עייפה", את מתרוממת ומכפתרת חזרה את החולצה.
"את לא יכולה לדחות אותי כל-כך הרבה זמן".
את מתעלמת מההערה, שוקעת לתוך מסך הטלוויזיה ונרדמת.





ניסיתי, כל-כך ניסיתי.
מקדש הקמתי לך. חדר בו את מתייחדת איתו, נאחזת בחום גופו במקום
בשלי. רצית ילד, אמרת שזה הזמן הנכון. אמרת שהורות זו חוויה
שצריך לחוות.
ביקשת,
בכית.
רציתי שתפסיקי לבכות, רציתי לראות אותך מאושרת. כל ערב רציתי
לראות אותך מחייכת לקראתי, שוקעת תחת ידיי אל גופי.  ועכשיו,
אני יושב מול הטלוויזיה ואת כבר לא מבקשת, לא מתחננת שאחייך
אותך כל ערב. את מחייכת אליו. נוגעת, מריחה אותו במקום.

אני מדפדף בין הערוצים השונים, מחפש אחד כזה שיעזור לי לפרוק
את הצטברות החודשים האחרונים. אני נוחת על אחד ספורטיבי. יודע
שאת שונאת כאלה, ספורטיביים. אני דוחס יד לתוך מכנס, בדיוק
בפוזה שאת כל-כך מתעבת.  מדליק סיגריה כי המעמד מחייב, אפילו
שאיזה יצור רגיש ועדין ישן בחדר הסמוך. דווקא, כי את שונאת את
הריח של זה, גם של כוסברה וגם את זה שלי אחרי ריצת הבוקר.
תוך כדי מנוחת יד של געגוע במכנסיי והתבוננות מימין לשמאל במסך
הטלוויזיה, עם בירה קרה ובוטנים, אני נזכר שפעם היה לי ממש
טוב.
פעם,
לפני שהגעת,
היה לי ממש טוב.




























loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוננות
איזו מילה
סוביקטיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/03 14:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך גור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה