התקדמתי אלייך בצעדים קטנים שאולי תבחין בי בזמן שאתה עובד,כל
כך בזהירות.ואתה המשכרת להיות עצוב מבפנים.
אני זוכרת על פנייך את הנמשים שנהגתי לנשק על אפך החמוד, שרצית
שיהיו שלי, על אפי שלי.
והשיער הכתום-צהוב שצבעת מוסתר מתחת לכובע מעופש, של עבודה
שכבר ממזמן רצית לעזוב מתוך יאוש.
ואתה מתקתק, לוחץ מקיש הולך, עושה מה שכולם אומרים כשבעצם רק
אתה רוצה לקחת את האופנוע ולנסוע הרחק מכאן, להשתולל על גבעות
העולם ואף פעם לא לנוח.
"מה נשמע עובד חרוץ?" אמרתי לו עוד לפני שהוא קלט שאני עומדת
מולו.
"מה?" הוא אמר לי במעין טון שכאילו לא יודע מה אמרתי.
"הרבה אנשים אוהבים אותך..אתה יודע?! כל הידידים שלי אמרו שאתה
אחלה בן אדם מצחיק..."
והוא הביט בי.נראה לי שלא הייתי צריכה לומר זאת עכשיו,כשהוא כל
כך עצוב.
רק רציתי לנשק ולחבק אותך,להגיד לך שאתה יכול לספר לי הכל!
אבל מסביב היה רועש,וגם ספק אם היית שומע אותי,כשאתה ככה
עצוב.
אז קרצתי לו לקחתי את ההזמנה ופניתי אחורה בעודני קורצת לו
קריצה חטופה,שבטח גם אותה הוא לא זוכר.
"אני אדבר איתך בערב כבר...שמור על עצמך ילד..."
מילים אחרונות שהדפתי לכיוונו.
וכל הדרך פתאום ככה,נהייתי גם אני עצובה,כאילו הבנתי מה קרה לו
מבפנים וכמעט שבכיתי על יד אבא.
אני מקווה שהכל טוב איתך ילדון. תזכור שלא משנה מה.אני תמיד
כאן, וגם אם אני לא באה, כשבאמת תצטרך אותי,אני אבוא.
ואם תרצה גם אחבק ואנשק אותך.
ואז...אחרי הכל...אולי כשנהייה לבד.תוכל לספר לי באמת,למה אתה
כל כך עצוב ומבודד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.