לפעמים,כל מה שבא לי לעשות,זה לשרוט
לחרוט על עורי צלקות,
שישאירו זכרונות כואבים לעד,על גופי.
לפעמים נראה לי,שהדם זה הדבר היחיד שיושיע
את כאבי הפנימי,שהוא זה שיקל עליי.
כמו הצלקת על השד השמאלי
היכן שהלב ממוקם
שאיזה גבר שאהבתי והתאכזר אליי.
כך הוא נשאר.
כמו אלו שעל ידיי,רצועות רצועות,ללא הרף
אהבותיי,
אלו ששימחו אותי ברגע עצב,
ברגע בו לא יכולתי להשתחרר מהכבלים
של ההורים;
ורק רציתי להכאיב,ולשרוט,לחוש בעורי.רק עוד
פעם אחת.
את צרימת הסכין.