איבלין היתה גיבורה של סיפור קצר, הרפתקה מרתקת ומלאת חיים, אך
קצרה יחסית.
לא היו לאיבלין חיים לאחר הסיפור הקצר, שכן הסופר שהחיה את
איבלין מלכתחילה, לא התכוון להמשיך את חייה מעבר לסיפור הקצר
שכתב. לא טרח לבנות לה חיים, משפחה, אהבה.
איבלין היתה מתוסכלת. הרי איך אפשר לבלות את כל החיים בתוך
סיפור קצר, הרפתקה שכזו? ואמנם, היתה זו הרפתקה מעניינת עד
מאוד, ובכל פעם שמה איבלין לב לדברים חדשים, שהיה הקורא מציין
לעצמו אגב קריאה, ולמרות זאת, כמה ניתן לשחק באותו משחק? כמה
אפשר לחיות בהרפתקה קצרה?
יום אחד, באמצע הקריאה, הרימה איבלין את ראשה היפה וזעקה לעבר
השמיים "די!!! כמה אפשר??".
הקורא ההמום זרק את הספר בבהלה, ואיבלין נחבטה בקרקע קרחת היער
בה נמצאה.
לאחר מספר דקות, אזר הקורא מספיק אומץ, התגבר במקצת על רגשות
הבעתה שנתקף מהצרחה שעלתה מהספר, והציץ פנימה, לתוך השורות
הכתובות. השורות לא השתנו, אך הקורא ראה, לשם שינוי, את מה
שנמצא בין השורות. את איבלין. במילים כתובות-לא-כתובות הסבירה
לו איבלין את המצב. אם עוד אדם יקרא את הספר הזה, אני אשתגע!
לא יכולה יותר להיות בהרפתקה הזאת!!!
הקורא הבין את המצב. הרי זה באמת לא נורמלי להיות כל החיים
בסצנה אחת, יחידה וקצרה. איך את יכולה לסבול את זה? שאל, והיא
ענתה שאין לה ברירה, עד שמישהו יגנוז את כל הספרים שיצאו
מההוצאה.
ואם אכתוב לך סיפורים נוספים, הרפתקאות נוספות, תהיי מאושרת?
שאל הקורא בחמלה.
ברור! ענתה איבלין. אשמח אם תעשה זאת, למרות שבשביל לכתוב לי,
תהיה מוכרח להכירני טוב יותר. הרי במהלך השנים, בזמן שקראו
אותי שוב ושוב, התפתחו בי תכונות אופי שלא תוכננו להיות בי
מלכתחילה. המחבר שלי, אמרה איבלין, לא דאג לי מספיק. הוא השאיר
חללים ריקים באופיי, שטרחו להתמלא עם הזמן. התרצה להכירני,
קורא יקר?
כמובן שארצה להכירך, איבלין עלמת החן, ענה הקורא. ולאחר מחשבה
קלה, הוסיף, אבל איך בדיוק אזכה להכירך מקרוב?
איבלין הושיטה יד, בפעם הראשונה בחייה, אל העולם האמיתי. היד
שיצאה מהספר לעבר הקורא נראתה שחורה-לבנה, ומורכבת מאותיות,
שכן תמונות לא היו בספר ההרפתקה של איבלין. הוא אחז בידה,
בהתחלה בהיסוס ולאחר מכן בהחלטיות. כשהרגישה איבלין שהוא מוכן,
משכה אותו בעדינות אל תוך הספר.
שוב, השורות לא השתנו, אך בין השורות היה ניתן להבין עתה
משמעויות נוספות. אפילו הסופר של איבלין, שקרא את ספרו רק לשם
הנוסטלגיה, התפלא כיצד השתנה סיפורו מן הקצה אל הקצה. כנראה
התבגרתי מעט ודרך חשיבתי השתנתה, חשב לעצמו.

איבלין והקורא חוו את ההרפתקה כל פעם מחדש. איבלין היתה,
כרגיל, גיבורת הסיפור, והקורא היה ניצב מאחורי עצים, שיחים, או
מטייל בנוף הספר ומתפעם מהעולם המצומצם, אך היפהפה, שיצר הסופר
לגיבורתו.
עם הימים התהדקה ידידותם, ובזמן שאף אחד לא היה קורא את סיפורה
של איבלין, היו יושבים להם על הדשא או על ראש גבעה, מביטים על
הנוף, צוחקים ומדברים. שניהם ידעו שיותר מזה לא יהיה כאן,
למרות המתח שנוצר בין השניים עם הזמן. הרי איבלין הינה דמות
ספרותית בלבד, והקורא שייך בכלל לעולם שבחוץ, העולם בו קוראים
ספרים ולא חיים בהם. הקורא לא יכל להישאר בפנים לנצח, כי לא
היה שייך, ואיבלין, אם היתה עוזבת את הספר, לא היתה לה זכות
קיום, שכן נוצרה למען עלילת ההרפתקה בלבד. חוץ מזה, מה תעשה
נערה המורכבת מטקסט שחור-לבן בעולם של אנשים צבעוניים?
עם חלוף הזמן, החל הקורא להיות חסר מנוחה. הוא ידע מה מסתובב
לו בראש, אך היכן יוכל למצוא נייר להעלות עליו את מחשבותיו?
איבלין ראתה את מצב רוחו הקודר של הקורא, וחששה שרוצה הוא
לחזור הביתה, לעולם האמיתי. כששאלה אותו בעצב אם זהו המצב,
הביט בה הקורא, חיבק אותה והסביר לה שהוא פשוט רוצה לכתוב ואין
לו כיצד. בשומעה זאת, חייכה איבלין מאוזן לאוזן. הרי אנו
נמצאים בתוך ספר, צחקה. הכל פה עשוי מנייר, אינך מבין? והדיו
נמצא בכל מקום!
כשהבין זאת הקורא, הצטרף לצחוקה המתגלגל של ידידתו האהובה.
מספר דקות מאוחר יותר, כשפתח הקורא הבא את הספר, לא היה שם
הקורא. במקום להתחבא מאחורי העצים, הוא התחיל לכתוב את סיפורה
של איבלין. במהלך תקופה ארוכה רשם הרפתקאות רבות מאין-ספור,
בהן יכלה איבלין לטייל כאוות נפשה וליהנות מכל רגע. הנופים היו
מגוונים, שפע של אויבים וידידים נוספו למאגר ההיכרויות של
איבלין, ובאקט של השראה, החליט הקורא לצייר את איבלין עצמה,
ונעזר בפניה של אישה יפה שזכר, ולא ידע מהיכן. גם את הנוף צייר
הקורא, ואיבלין, שקיבלה בינתיים את הדמות שעטה עליה הקורא שלה,
חייכה בהנאה בכל פעם שהראה לה דבר חדש שעשה.
הבעיה היחידה היתה שאיבלין נשארה תמיד עצובה מעט. כששאל אותה
הקורא מדוע היא כך, ענתה שהיא מודה לו מאוד על חברתו ועל
הידידים החדשים שסיפק לה, אך היא יודעת שאת האנשים החדשים
בחייה תפגוש באמת רק לאחר שהוא יעזוב ויפרסם את הספרים, שכן
ללא קוראים, לא יהיו דמויות. וללא הקורא, שיפרסם את הסיפורים
ויהפוך להיות הסופר שלה, לא יהיו קוראים. ראה הקורא את העצב
שבעיניה, והחליט החלטה.

איבלין, אני חוזר היום, כך אמר לאחר שסיים עוד מספר הרפתקאות,
אותן לא הראה לאיבלין. בעצם, גם את הישנות יותר הסתיר ממנה
לאחרונה. איבלין הזילה דמעה שקטה, כראוי לגיבורת ספר, נשית אך
אמיצה, וליוותה אותו בידה אל מחוץ לספר. הקורא, שהביט אחורה אל
ידה, ראה בסיפוק שהיד, למרות היותה עדיין שחורה-לבנה, אינה
עשויה עוד ממילים ואותיות, אלא מקווים משורטטים היטב, בסגנונו
שלו.

בשמחתו כי רבה, אץ הקורא אל המחשב והתחיל להקליד את סיפוריה של
איבלין, אחד-אחד, ואף לקח את התמונות, סרק אותן למחשבו וצבע
אותן בצבעים מרהיבי-עין, כמו היו אמיתיים. הוסיף הקורא לצייר
ולכתוב את סיפורי איבלין, ויום אחד פנה להוצאה-לאור, שם התלהבו
מסדרת ספריו והחליטו להפיצה בהקדם, ספר אחר ספר, כאשר כל
חודשיים ייצא ספר נוסף, עד שיימאס לקהל הקוראים או לסופר, מה
שיבוא קודם.
הקורא, שהיה עתה סופר, המשיך לכתוב עוד ועוד, ומדי פעם היה
מנהל שיחה עם איבלין מבין שורות הספר. ידידותם לא פחתה עם
הזמן, וגם שלוש שנים אחרי, הם עדיין ישבו משני צדי הספר,
ודיברו ביניהם בין השורות. מכיוון שעתה היו ספרים רבים בסדרה,
ואיבלין לא היתה כבר מסוגלת לבצע את כל העבודה בעצמה, הופיעו
כפילות-איבלין שעשו את העבודה טוב ממש כמוה, למרות שלא היו
היא. אחרי הכל, מי ידע מיהי איבלין חוץ מאיבלין ושני סופריה?
והסופר הראשון, כאמור, לא ממש ידע גם כן.

יום אחד, קרא הסופר בין השורות והתוודה לפני איבלין: יקירתי,
את כל מה שאי-פעם רציתי בחיים. כתבתי לך הרפתקאות, סיפקתי לך
דמות, חברים ומקומות לטייל בהם, ועתה מרגיש אני כי חסרת לי
כל-כך. איבלין שלי, האם שמת לב שמעלם לא נתתי לך אהוב? פשוט לא
יכולתי לדמיין אותך עם אחר.
איבלין שמעה את הוידוי, עם דמעות בעיניה. שהרי אפילו אם היה
הסופר מספק לה אהוב, אהבתה אליו לא היתה אמיתית. ליבה של
איבלין, בין אם כתוב או אמיתי, היה נתון בידי הסופר, שלו בלבד
ולא של אף אחת מהדמויות אותן יצליח לבדות מליבו.
כשאמרה לו זאת, חייך הסופר בגעגוע. יש המון כפילות שלך, איבלין
אהובתי. חסרונך כבר לא יטריד את עלילת הספר, ענה לה. אך איבלין
לא יכלה לחשוב על עזיבת העולם שברא עבורה הסופר-קורא שלה. בוא
אליי, ביקשה ממנו, קולה מלא כיסופים ועיניה לחות מדמעות. הסופר
חשב. אבוא, אמר לבסוף. אך לפני-כן, יש דבר שעליי לסדר.

מספר שבועות לאחר מכן, לקחה איבלין את ידו ומשכה את הסופר לתוך
הספר. הפעם היתה ידה צבעונית וחמימה, כמו היתה יד אמיתית. גם
הנופים יפו לאין שיעור. ברגע שראה אותה הסופר, הדביק לאיבלין
נשיקה כמו שרצה לעשות מאז ומעולם, כמו בסיפורים. חיבק אותה
חזק, ולא נפרד ממנה לרגע.
החיים היו טובים. הם הכירו אנשים חדשים, שכמובן שמחו על היותו
של הסופר עמם, והסופר ראה את איבלין משחקת את משחקיה,
עלילותיה, אך עכשיו לא באינטנסיביות כמו בעבר, שכן מחליפות היו
לה לרוב, והיא לא היתה חייבת לעבוד כשלא התחשק לה. בשעות הפנאי
שלהם היו מטיילים בין הכפרים והיערות, שוחים באגם הגדול או
משתזפים להם על אחת הגבעות הרחוקות, אגב שיחה בטלה.
עם הזמן, שמה איבלין לב שהסופר מכיר פחות ופחות אנשים, ותופס
מקום נרחב יותר בעלילות לצידה. מרחבי הטיול גדלו גם הם, ועמם
השתנו גם היצורים בהם לחמה איבלין. הסופר ואיבלין היו עתה זוג
בעלילה כמו גם מחוצה לה, ואיבלין לא הבינה מדוע בכל פעם שמגלה
הסופר דבר חדש, הוא מגחך לעצמו חרש, שמח וטוב לב. אבל לא היה
לה אכפת, כל עוד הוא נהנה.

יום אחד, הסתקרנה איבלין דיה לשאול את הסופר על שום מה
הגיחוכים המפתיעים. איבלין שלי, הרי לא אני יצרתי את זה, היתה
התשובה. היא לא הבינה, וגם לא ניסתה להעמיד פנים שכן. בראותו
את הבעתה, צחק הסופר מעומק ליבו והסביר: כשעזבתי את העולם
האמיתי בפעם האחרונה, ביקשתי ממך לתת לי מעט זמן. בזמן הזה,
ניגשתי לסופר הראשון שכתב את דמותך, אהובתי. הבהרתי לו את
השתלשלות העניינים בשנים האחרונות, ולמרות שלא האמין לי, קיבל
את בקשתי להמשיך לכתוב את ספרייך, עמי בתוכם, ולהוריש מסורת זו
לבא אחריו ואחריו ואחריו. כמובן שגם את זכויות היוצרים על
דמויותינו הוא קיבל, ושמח מאוד על הזדמנות קלה להתעשר. אני רק
שמח שהוא עושה את זה היטב ובאהבה.
איבלין, שהקשיבה לסיפורו של הסופר בדממה, ניגשה אליו ונשקה לו
בחיבה. הם הלכו יד ביד אל עבר הכפר, בכיוון השמש השוקעת, בינות
עשרות ומאות איבליניות וסופרים שעשו את אותו הדבר בדיוק.
והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.