[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שפרה האפרתי
/
הקברנים

- "אולי יותר טוב שאני אלך". אמר האיש.
- האישה אמרה: "כן".

יותר מזה לא היו קברני - האהבה  צריכים לשמוע. הם לא היו
צריכים לשמוע גם את זה, רק הנימוס - החוקים שלהם המוזרים,
חייבו אותם לשמוע סוף רשמי לפני שהם באים ולוקחים את האהבה.

כשפתחו את הדלת, או נכנסו מהחלון, או דרך המרצפות כמו נמלים,
חדר חריץ אור דרך הפתח והציף את הרצפה, ואת פניהם של האיש
והאישה שכבר לא הייתה להם סיבה להסתכל זה בזו, או להפסיק
להסתכל. הם לא התנגדו, לא נלחמו יותר. זאת הייתה שעת המוות כפי
שצוינה בדף הביקורת, לפי כל הסימנים: שעת היום, ששיקף האור
שחדר פנימה, הגיל שלהם, לפי מספר השנים שחיו על פני האדמה, גיל
האהבה שלהם, מינקותה לבגרותה לזקנתה ולמותה. הכל אותו דבר.
כשבאו הקברנים, הם לקחו גופה.

איך אהבה נראית כשהיא מתה? כמו קליפה, אולי, או כמו סבך ישן של
חוטי צמר מאובקים, שעלים של וורדים ישנים מקומטים לכודים בו,
וטביעות שפתונים, ודמעות וריחות בושם וצלילים מתים, תווים של
מנגינה שאין טעם לנגן יותר, ממסיבות ריקודים מפוארות יותר או
פחות ששייכות לעבר.

הקברנים ישבו בנקיק יפה ופראי, הצופה לקניון חתוך מעוצב, בגובה
מטורף, לאור הכוכבים שרפו את הנותר, מעשנים ומביטים באש
ושותקים.

האיש אסף כמה חפצים, האישה חיכתה. קפואה, עיניה יבשות, אישוניה
עקבו אחרי מהלכיו: פנימה לחדר, החוצה עם ערמה קטנה של בגדים.
למעלה לארון, ומטה עם מזוודה. ימינה לחדר האמבטיה והחוצה עם
כלי גילוח ומברשת שיניים וחוט דנטלי ומגבת ונעלי-בית.
הוא סגר את המזוודה והרים אותה לא בלי מאמץ. "אני הולך" אמר.
האישה לא ענתה. היא אמרה "ביי" רק אחרי שכבר נשמעו צעדיו
היורדים במדרגות, שתי מדרגות בכל צעד, יש לציין, ואחרי טריקת
הדלת. כעת הוא צועד ברחוב, כמו תייר, מזוודה בידו, מרגיש
מטופש. האישה יושבת עייפה. כל מיני רגשות נעים סביבה כמו
אווירונים קטנים, ווווום, מחפשים פרצה ולא מוצאים. היא שוללת
אותם בתנועת ראש.

                                 
קול ניפוץ נעים עולה מן המדורה, הקברן הזקן מפטם את מקטרתו
בנחת. השני הוא צעיר, מתוח, לא הרבה זמן הוא עובד בעבודה
המוזרה הזאת, לכן עכשיו הוא מרגיש צורך לדבר.
"חשבתי שזה יוציא ממני את החשק להתאהב, אתה יודע," הוא אומר,
"אבל זה לא. אין לזה השפעה עלי בכלל".

הזקן מסתכל עליו. "הכרתי פעם אישה שעבדה באיפור גופות", הוא
עונה, "זה לא הוציא לה את החשק להתאפר". הצעיר נתן בו מבט תמה
והזקן ניסה להסתיר חיוך במקטרתו. הצעיר קם. "אני יוצא לסיבוב",
אמר.
הזקן הבין. "תנוח לך", אמר, יודע שהוא לא יחזור. "זה לא קל.
חייבים לאהוב את העבודה הזאת" הוא החניק חיוך נוסף לא בהצלחה
יתרה. אל מרום שנותיו וניסיונו הרב, הגיעו רק ההדים המצחיקים.

הצעיר, היה צעיר.
הוא פנה והתרחק  בירידה, צעדיו גדלים והולכים ככל שהוא מתרחק,
זועם ולא מסביר לעצמו מדוע. הוא עבר את החלק הטרשי והגיע לכביש
מואר באור ירח מלבין, קווקווי ההפרדה שלו נצצו בקור. הצעיר צעד
לאיטו לאורך הכביש, דורך על האספלט הקשה, שואב ביטחון עם כל
צעד. מקלל את הקברן הזקן בשפתיים מתוחות ושיניים חשופות.

הזקן עצמו ניער כעת את אפר מקטרתו בין העלים הוורודים השרופים.
כתלתלי פחם נראו אלה עכשיו, זיכרונות חרוכים ואבקת קסם מושחרת
שלא תצלח עוד. הטבק המת  רקד קצת מעל לקו האש, ריקוד אחרון
לצלילי אולמות נשכחים, פיזוזי אורות ונעלי עקב ותסרוקות וריסים
נופלים ומשאלות וחלומות.

הוא הצטער כעת בלבו על שצחק. עיניו התמהות הפגועות של הצעיר
עלו בזיכרונו וליבו החמיץ. אח, אח, אח, הכה את ליבו. באמת אתה
לא בסדר. לא בסדר. ואיך אתה מאבד אותם תמיד. ובעודו גוער בעצמו
קם, נעמד מול האש הגוועת והטיל את מימיו לכבותה סופית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בזמן ריצתו
לעבר האושר,
נתקעה לו בשמלה
נורמה חברתית."

מי יכול להגיד
שזה לא משפט
מנצח?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/03 10:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שפרה האפרתי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה