היא אמרה לי שהיא התחילה להאמין באלוהים.

שאלתי אותה מדוע זה קרה. היא אמרה שהשבוע היא נוכחה לדעת כי
אלוהים אכן קיים בליבה, בליבי ובלבבם של כל היהודים.
אבל זה לא שהיא פתאום החליטה להיות משוגעת. היא גם הסבירה לי
במפורש, למה ומדוע היא הגיעה למסקנה שיש אלוהים...
"השבוע" - כך היא אמרה - "ישבתי על מטען חבלה"

בעודי תוהה לכיוונה היא ממשיכה בהסברים. "ידעתי שזה היה מטען
חבלה רק לאחר כמה שעות, כשהוא התפוצץ... היה לי מזל גדול.
יכלתי להתפוצץ יחד עם המטען חבלה הזה וללכת פייפן, אבל אלוהים
לא רצה לתת לי ללכת... מזל גדול ביותר... הייתי בטוחה שזו רק
קופסה ריקה שם מתחת לספסל, אבל לא... זה היה מטען חבלה!
מטען!"

בעוד היא ממשיכה להתלהב ולהתלהט, אני מביט בה ושותק.

והיא ממשיכה  - "וזה עוד כלום" - היא אומרת.
"למחרת, הייתי בירושלים, וקניתי לי פיצה עם בצל וחצילים
ב'סבארו' ואחרי שיצאתי מהחנות, היה שם פיגוע. אתה קולט? פיגוע!
המון אנשים נהרגו, המון אנשים נפצעו, משפחה שלמה פשוט נעלמה.
משפחה שלמה, ואני אפילו לא נפצעתי....היה לי מזל גדול!".

עיניי הופכות למעט מרחמות. עצב ,חמלה, או פשוט זלזול לא נעים
מילאו את אישוניי, ואני מסתכל עליה. היא מסתכלת עליי בעיניים
מרוצה מעצמה. אני מחייך כמובן ומשמיע אנחה זעירה, שתישמע קצת
כמו צחוק של ריצוי. כאילו אני איתה באותו הסרט.

"וחכה שתשמע את השיא" - היא אומרת לי - "זו לא יכולה להיות
מקריות".

"נסעתי לראשון לציון עם חבר מהתנועה, ובדרך חזרה, עשינו תאונה
חזיתית עם רכב שנסע שמהירות מטורפת. לא הייתי חגורה בכלל!
האוטו הלך טוטאלוסט, ולי, לי לא קרה כלום! אפילו לא פציעה
יבשה. אני אומרת לך, זו לא מקריות, אלוהים סימן לי השבוע משהו.
היה לי מזל גדול! אלוהים סימן לי, מזל גדול!".

אני ממשיך לבהות בה כאילו זו לא אותה ילדה שאני מכיר.

היא מסתכלת עליי ושואלת בטון חצי מתנצל - "מה?!".

עצמתי את עיניי לכמה שניות. שאפתי קצת אוויר כדי להרגיע את
עצמי. פתחתי את עיניי שוב, ואמרתי לה: "שלוש פעמים! שלוש פעמים
כמעט נהרגת בשבוע האחרון! ומסיבה שלא ברורה לי כל כך, את
משוכנעת כל כך שהיה לך מזל גדול".

היא הייתה בהלם ממה שאמרתי לה. מרוב פאניקה היא קיבלה התקף
אסטמה חריף.

בדרכה לבית החולים - היא מתה. אלוהים לקח אותה. אלוהים לוקח את
הטובים,לא?