תמיד חשבתי שפרפרים חיים יום אחד או יומיים
לא ידעתי שאני כל כך קנאית...
קנאתי בפרפר - קנאה צבעונית
חשבתי שהיומיים האלה שהוא מעופף לו אי שם בשמיים
מפרח לפרח
מצמח לצמח
הם הימים היפים והמקסימים
שאני לעולם לא אזכה לחוות
הסתכלתי על הפרפר מקרוב
כשהשמש עוטפת אותו באהבה וחום
וחשבתי לעצמי: מה עוד אפשר לבקש?
יומיים של אהבה וכייף!
וכך היה - בקיץ...
עד שהשמש גילתה את הצד האפל שלה
בגדה בו - בפרפר שלי
היא ראתה שאיננו - שלה בלבד
לפעמים...
הוא היה נוחת על איזה פרח או צמח...
ולפעמים...
היה טועה בתמימותו
ונח לו על איזו שמלה פרחונית ... כמו זו - שלי
הוא רצה להמשיך לעופף לו
מפרח לפרח
מצמח לצמח
וכך לנצח...
והיא - הקנאית - החליטה לנקום בו
היא הסכימה לנהל רומן עם הענן
והסתתרה מאחוריו
ואז.... הפרפר שלי לא מצא את עצמו...
הוא היה כל כך עצוב... כל כך כאוב... כל כך בודד...
שהחלטתי לאמץ אותו...
פרסתי את שמלתי על הדשא  
קירבתי אותו אלי - אל שדי
עטפתי אותו בחיבוק לבבי - חם
ניסיתי לפצות אותו ביום האחרון שלו
על כך שהשמש זנחה אותו לבדו...
ושכחתי כלל שהוא עדין ושברירי
להט החום שלי - שרף
וכנראה פצע לו את הכנף... השאיר בו כתם איום...
והפרפר המסכן - עף... הוא עף ממני עם כנף פצוע....
הוא עף לכיוון השמש שחיכתה לו בזרועות פתוחות
היא קיבלה אותו חזרה - לוהטת, בוערת, וחושקת....
והוא נשרף מאהבה ....

ואני .. היום... לא מקנאה  יותר בפרפר!