ישנו ספסל, במעין סמטה צרה
פגשתי בו קרוב לסתוי הי"ג.
ספסל פשוט למראית עין
חרוט היה במינים של קעקע
חותמים הותרו בו ע"י עוברים
שמעולם לא שבו אליו
ומספסל זה האמת מתחילה,
צופה הוא לכוכבים
בין ברושים גבוהים ומצלים.
ורבות הפעמים בן חסתי במחסו
אין איש ואין עובר-אורח
באיזה פינה סתמית בעירי.
ריח של זכרונות שורד בו,
רק שם אלה עוד יגיעו אל אפי
בחורף לא יומטר שם גשם
בקיץ לא יוזע שם גופי
הוא כמו לכוד בזמן
ושם הוא חובק אותי.
מושיע אותי מעוד אחת ממפלותיי
כשאני דועך שוב ושוב
כבר כמעט נגמרתי, רבותיי
כשאול לפני מלחמתו עם הפלשתים.
רק אני - לא יכול להשלים עדיין
עם מותי. |
