בסוף היום
כשכפות רגליי רדומות
חרף הפצרתי בהן
ואישוני אינם דרוכים עוד
אחר עצם זז
אני דועכת איתך
אשר שפתיך מירמה
וקולך דממה דקה
אשר בוקעת
חודרת למעמקי אדמה.

הנני מגיעה
למקום בו
פניך מסירות פרגוד זר
המונח בתום כל משחק
נתפרים בי סדקיך
נאספים אל בין אצבעותיי
מבטים החודרים אל תוכך
וצורבים בך
נערמים אל תוכי.

אך אינני קוסמת
ואינני מלאך
כפות ידי גם הן
תלושות
נוכח היום שעבר
ויום האתמול
הן גם אני אבודה
בעולם הגדול
בידי צל קר חבוקה
בין בעלי תוית נוכריה
רפויה.