לפעמים אני חושב, חושב על המוות, מי לעזאזל החליט שהוא רע?
ברור שכולם פוחדים ממנו, אבל זה בגלל שהם לא יודעים מה יש
אחרי,
כשאני מתעמק בנושא, אני מוצא יותר פלוסים ממינוסים לעניין
המוות.
מצד אחד יש את העובדה שאולי החיים טובים, אבל אף אחד עוד לא
הצליח להוכיח את זה... הרגע נפל לי האסימון, החיים טובים זה
תרוץ, תרוץ של פחדנים, כל מי שפחוד למות, הוא בעצם פוחד מהלא
נודע...זאת אומרת פוחד מלהתקדם, והרי מה יכול להיות גרוע יותר
מהעולם המטורף שלנו, למה לא למות? רוב הסיכויים שמעבר למוות
יהיה טוב הרבה יותר, לא?
לא רק זה, אני גם חושב שהמוות הוא אחד המקורות היחידים להנאה
בחיים שלפניו, לא רק שהוא גורם לאדם לעשות דברים מהנים מחשש
שהוא לא יספיק... אלא גם שהמוות עצמו בבואו הוא מקור עצום של
השראה וחומר לחשיבה לאחרים.
רוב הסיפורים הקצרים או הספרים הבאמת טובים שקראתי בחיי קיבלו
השראה מהמוות, או לפחות מאסון גדול...
לפעמים אני גם חושב שאולי הייתי רוצה למות, רק בשביל לראות איך
הענינים היו מתפתחים בלעדיי, גם פה יש מספר אפשרויות...
הייתי למשל מת לדעת מה היה קורה אם מחר הייתי נהרג בפיגוע, איך
כל האנשים שאוהבים אותי היו מגיבים ולעומת זאת היה מעניין אותי
לדעת איך כל האנשים שאני מכיר היו נראים עכשיו אם לא הייתי
נולד ולכן הם מעולם לא היו פוגשים אותי...
אפשר להסתכל על זה גם מהמובן האנוכי יותר, כמה היו בוכים עלי?
היו כותבים עלי שיר? אולי שניים? מישהו היה מתאבד? אולי הייתי
נהפך לקדוש מעונה? (עוד פלוס למוות, אתה לא יכול להיות קדוש
מעונה כשאתה חי).

אני באמת לא יודע...
מה שהכי מוזר לי בכל העניין, היא העובדה שכל מה שאני כותב, זה
טרי טרי, הרגע חשבתי על זה, בלי סקיצות, רק מחשבות ותהיות (זה
בכלל מונולוג?), זה מוזר כי... אני לא כזה, תמיד חשבתי שאני
שונה... שאני לא מהאנשים שמדברים וחושבים על המוות כאופציה,
ולמרות שאני כותב את כל זה, אני לא מרגיש ששום דבר השתנה, אני
עדיין אותו אדם מלא שמחת חיים ומרץ שנהנה (כמעט) מכל רגע.


בקיצור, לקוראים, אני מצטער על הבלאגן, כאמור, הכל מהראש ליד
למקלדת, אם יש לכם תשובות לשאלות שלי הייתי שמח לשמוע, כי
לי...
בטח שאין.