בצעירותי
איך ידעתי לזייף
אלוהים בעצמו
היה מוכן להשבע שנהניתי
היום
אני
כבר לא מנסה להסתיר
קמטים
ריחות
ורק חושבת על הכסף

פעם היינו יושבות על בירה
במקום הכי טוב במקום הכי רע
כשהיה נכנס מר שעון זהב
אז היינו מרטיבות את השפתיים
היום אנחנו לא שותות בכלל
רק יושבות על הבר כמו עציץ שנבל
מקסימום צוחקות על
הנעורים האבודים

פעם היינו יושבות בשקט
מטילות את העוגן ופורסות את הרשת
אם נתפס מר זר לא מכיר ת'שפה
אז היינו מדברות עם הידיים
היום אנחנו לא יושבות בכלל
גם כי אין מקום גם כי אין מזל
מה יהיה מה חבל מה הכל בגלל
הנעורים
האבודים